ולא תונו. ת"ר, כשהוא אומר (פ' י"ד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו, הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים ולא תונו איש את עמיתו – באונאת דברים קהומפרש בגמ' היכי דמי אונאת דברים אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ואם היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות ילמוד תורה, וכתב בס' ק"א שאומר כל זה בדרך תוכחה, דאל"ה אין זה אונאה אלא חירוף וגידוף. ונ"מ בדבר זה, שאם היה בהמרה ושב לדת ישראל [ברשיון המלכות] וגרש את אשתו אין כותבין כל שום וחניכה כמו שכותבין בגט מומר כמבואר באה"ע סי' קכ"ט, כדי שלא לזכור לו ענינו הראשון. וע"ע מש"כ בכלל ענין דרשה זו בפ' משפטים בענין כזה ולעיל בפ' קדושים.
. (ב"מ נ"ח ב')
איש את עמיתו. אמר רב הונא, מאי דכתיב ולא תונו איש את עמיתו – עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו קומדייק מדלא כתיב איש את אחיו כלשון הרגיל בתורה. ועיין בנמוק"י שכתב עפ"י דרשה זו דאונאת דברים אינו אסור רק באנשי תורה ומצות ויראי ה', ולדעתי הדבר קשה להאמר שבאנשים דעלמא יהיה מותר אונאת דברים, ואי משום הדרשה עם שאתך בתורה ובמצות אפשר לפרש הכונה עפ"י מש"כ במדרש הובא ברמ"א חו"מ ריש סי' רכ"ח דמי שמאנה את עצמו מותר להונות אותו, ופי' הסמ"ע ר"ל מי שמזלזל בכבוד עצמו ונפשו על כזה לא הזהירה התורה, דלא נקרא עמיתך שאינו בכלל הישוב ודרך ארץ, וזו היא גם כונת הגמ', והלשון עם שאתך בתורה ובמצות לאו דוקא בר אוריין ובעל מעשים אלא ר"ל באיש ישר הולך בדרכי התורה והמצוה שהם ג"כ דרכי ישוב העולם ומדות מעולות ולא מי שמזלזל בדרכיו ובהליכותיו. אמנם מצינו עוד כלשון דרשה זו בשבועות ל' על הפ' בצדק תשפוט עמיתך, בפ' קדושים, ועי' מש"כ שם, וצ"ע.
. (שם נ"ט א')
ויראת מאלהיך. כל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך קזכי יש אונאת דברים כאלה שאפשר להמאנה להתנצל לפני בני אדם לומר שכונתו לטובה ולכבוד, אבל בלבו הוא יודע כונתו, ולכן אמר ויראת מאלהיך הבוחן ובודק מחשבות האדם ותחבלותיו, ועיין בתו"כ מפרש היכי דמי אונאת דברים, ועיין מש"כ השייך לענין דרשה כזו לעיל בפרשה קדושים בפ' ולפני עור לא תתן מכשול ועוד שם בענין כבוד והידור זקן בפ' ויראת מאלהיך.
. (קדושין ל"ב ב')