וכל ישראל ישמעו. ת"ר, המסית צריך הכרזה, דכתיב ביה וכל ישראל ישמעו ויראון לענין ההכרזה מבואר במשנה סנהדרין פ"ט א' לענין זקן ממרא בזה"ל, אין ממיתין אותו לא בב"ד שבעירו ולא בב"ד שביבנה אלא מעלין אותו לב"ד הגדול שבירושלים ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל שנאמר וכל העם ישמעו ויראון, דברי ר"ע, ר' יהודה אומר, אין מענין את דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין לכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בב"ד [ומבארין הסיבה], וי"ל בטעמיה דר"י מדלא כתיב יראו ויראון ש"מ שא"צ לראות בעינים אלא די בשמיעה, ולכן ממילא א"צ להמתין עד הקיבוץ בירושלים. –
והנה בגמרא כאן איתא, ארבעה צריכין הכרזה, המסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין, דבכולהו כתיב וכל העם או וכל ישראל וכו'. והנה בזקן ממרא פסק הרמב"ם בפ"ג ה"ח מממרים, כסדר המבואר במשנה ופסק כר"ע נגד ר"י, כי הלכה כר"ע מחבירו, ואח"כ כתב וארבעה צריכין הכרזה, זקן ממרא ועדים זוממין והמסית ובן סורר ומורה שהרי בכולן נאמר ישמעו ויראון, עכ"ל. והנה לפי פשטות הסוגיא ענין ההכרזה בכל הענינים שוה כמו שמבואר בפרטיות בזקן ממרא, יען כי אחרי דטעם סדר זה בזקן ממרא היא מדכתיב וכל ישראל ישמעו, א"כ מכיון דבכולהו כתיב כלשון זה, א"כ בכולם עושין כסדר זה, וכ"מ מלשון הגמרא דכולהו כתיב וכל העם וכל ישראל משמע שדומה הענין בכולו לזקן ממרא.
אבל הכ"מ שם כתב דבכל הענינים לבד זקן ממרא קיי"ל כר' יהודה דממיתין אותו מיד ומודיעין רק מהנעשה אתו כמבואר למעלה, וכתב בטעם הדבר דכיון דלא אשכחן לר' עקיבא דפליג אלא בזקן ממרא אלמא באינך סביר כר' יהודה, עכ"ל. ולא אוכל לכוין דבריו, דהא מבואר מפורש בדעת ר"ע דלא רק משום דבזקן ממרא ס"ל דצריך להיות הדין כן אלא רק משום דכתיב גביה הכרזה וס"ל דסדר הכרזה כך היא, וא"כ מכיון דבכולם כתיב הכרזה מהיכי תיתא לחלק בין הכרזה שבזקן ממרא להכרזה שביתר הענינים, וכל סוגית הגמרא אינה מורה כן.
וראיה מכרחת שכל הענינים שוים לענין זה, שהרי בספרי כאן לענין מסית הובאה פלוגתת ר"ע ור"י, וא"כ אם קיי"ל כר"ע מחבירו הלא מפורש גם במסית קיי"ל כר"ע. ומה שנסתייע הכ"מ מדברי הרמב"ם, הנה באמת אין הסיוע מוכרח כל כך כפי שיתבאר למעיין, ואם באמת דעת הרמב"ם כן היא, קשה גם עליו מנ"ל לחלק כן בלא יסוד נאמן, וצ"ע. .
(סנהדרין פ"ט א')
והנה בגמרא כאן איתא, ארבעה צריכין הכרזה, המסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין, דבכולהו כתיב וכל העם או וכל ישראל וכו'. והנה בזקן ממרא פסק הרמב"ם בפ"ג ה"ח מממרים, כסדר המבואר במשנה ופסק כר"ע נגד ר"י, כי הלכה כר"ע מחבירו, ואח"כ כתב וארבעה צריכין הכרזה, זקן ממרא ועדים זוממין והמסית ובן סורר ומורה שהרי בכולן נאמר ישמעו ויראון, עכ"ל. והנה לפי פשטות הסוגיא ענין ההכרזה בכל הענינים שוה כמו שמבואר בפרטיות בזקן ממרא, יען כי אחרי דטעם סדר זה בזקן ממרא היא מדכתיב וכל ישראל ישמעו, א"כ מכיון דבכולהו כתיב כלשון זה, א"כ בכולם עושין כסדר זה, וכ"מ מלשון הגמרא דכולהו כתיב וכל העם וכל ישראל משמע שדומה הענין בכולו לזקן ממרא.
אבל הכ"מ שם כתב דבכל הענינים לבד זקן ממרא קיי"ל כר' יהודה דממיתין אותו מיד ומודיעין רק מהנעשה אתו כמבואר למעלה, וכתב בטעם הדבר דכיון דלא אשכחן לר' עקיבא דפליג אלא בזקן ממרא אלמא באינך סביר כר' יהודה, עכ"ל. ולא אוכל לכוין דבריו, דהא מבואר מפורש בדעת ר"ע דלא רק משום דבזקן ממרא ס"ל דצריך להיות הדין כן אלא רק משום דכתיב גביה הכרזה וס"ל דסדר הכרזה כך היא, וא"כ מכיון דבכולם כתיב הכרזה מהיכי תיתא לחלק בין הכרזה שבזקן ממרא להכרזה שביתר הענינים, וכל סוגית הגמרא אינה מורה כן.
וראיה מכרחת שכל הענינים שוים לענין זה, שהרי בספרי כאן לענין מסית הובאה פלוגתת ר"ע ור"י, וא"כ אם קיי"ל כר"ע מחבירו הלא מפורש גם במסית קיי"ל כר"ע. ומה שנסתייע הכ"מ מדברי הרמב"ם, הנה באמת אין הסיוע מוכרח כל כך כפי שיתבאר למעיין, ואם באמת דעת הרמב"ם כן היא, קשה גם עליו מנ"ל לחלק כן בלא יסוד נאמן, וצ"ע. .
(סנהדרין פ"ט א')