זאת הבהמה. וכתיב בתריה שור שה כשבים איל וצבי ויחמור – מלמד שהחיה בכלל בהמה יבמדפתח בבהמה וסיים במיני חיות, ונ"מ בזה לענין כמה דברים, כמו לענין סימנים כאן, שלא מצינו סימני טהרה רק בבהמה כמבואר בפ' כאן ובפ' שמיני מכל הבהמה וגו' כל מפרסת פרסה וגו', ולכן מדחיה בכלל בהמה שייכים סימנים אלו גם בחיה. וכן לענין טומאת נבלות, דנבלת חיה טהורה מטמאה כנבלת בהמה טהורה אע"פ דטומאת נבילות כתיב רק בבהמה, בפ' שמיני (י"א ל"ט) וכי ימות מן הבהמה וגו', וכן נ"מ לענין הרבעת כלאים דעיקרה בבהמה כתיב (פ' קדושים) בהמתך לא תרביע כלאים, וע"ע בחולין פ"ד א'.
. (שם ע"א א')
אשר תאכלו. תניא, רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמות טמאות מרובות על הטהורות, לפיכך מנה הכתוב בטהורות, וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורים מרובים על הטמאים לפיכך מנה הכתוב בטמאין, ללמדך שלעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה יגר"ל דבבהמות חשיב המינים הטהורים המותרין באכילה כמ"ש זאת הבהמה אשר תאכלו איל וצבי וגו', ובעופות חשיב להיפך המינים הטמאים האסורים באכילה, כמ"ש בסמוך פ' י"ב וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר והפרס וגו', וזו היא דרך קצרה, ועיין בפסחים ג' ב' מענין כלל זה בפרטיות.
. (חולין ס"ג ב')
שה כשבים. תניא, אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה (פ' שמיני), זה אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד, ואיזה הוא, זה טמא הנולד מן הטהור ועבורו מן הטהור, יכול אפילו עבורו מן הטמא, ת"ל שה כשבים – עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה ידר"ל מדכתיב כשבים בלשון רבים דריש שיהיה אביו ואמו כבשים, ועיין מענין זה לפנינו בפ' שמיני וביו"ד סי' ע"ט.
. (בכורות ז' א')