ואם אמר יאמר. עד שיאמר וישנה [אחת בתחלת שש ואחת בסוף שש] מגכפי שיתפרש בדרשות הבאות, אחת בתחלת שש דכתיב יאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד ואחת בסוף שש דכתיב לא אצא חפשי בשעה שהוא נכון לצאת, ואמנם אמירה זו דסוף שש בעינן שישאר מן היום שוה פרוטה מדמי מכירתו אבל אם נשאר פחות משו"פ הוי כאומר לאחר שש, וברש"י בסוגיא כאן ובירושלמי קדושין פ"א סוף הל' ב' וברמב"ם ומל"מ פ"ג ה"י מעבדים גירסות ופירושים שונים בענין זה, והענין מבואר. . (קדושין כ"ב א׳)
יאמר העבד. אמה העבריה אינה נרצעת, דכתיב ואם אמר יאמר העבד – העבד ולא האמה מדדהמלה העבד מיותרת, ובא למעט שאין האמה העבריה נרצעת, ובתוס' סוטה כ"ג ב' הקשו ל"ל קרא דאין האשה נרצעת תיפוק ליה דכיון דקי"ל שאין נרצע אלא זה הנמכר בב"ד ולא המוכר עצמו, כפי שיתבאר לפנינו בסמיך, וכיון דקי"ל שאין אשה נמכרת ממילא אינה נרצעת, ותירצו דכיון דנמכרת ע"י אביה הו"א דמכירת האב תהא כמכירת ב"ד, עכ"ל. והנה בתירוצם זה יש להעיר שאין הענינים דומים זל"ז לפי הסברא שנבאר בסמוך אות מ"ו בטעם הדבר שמוכר עצמו אינו נרצע, ולבד זה תמיהני טובא שלא העירו ממ"ש במכילתא פסוק ז' דלכן אין האשה נמכרת מפני שאינה נרצעת. . (שם ט"ו א׳)
את אשתי ואת בני. מכאן שאם אין לו אשה ובנים אינו נרצע מוהיינו השפחה כנענית שנתן לו רבו וילד בנים ממנה, ואפשר לומר בטעם הדבר, משום דבאמת אין רצון ה' שישעבד עצמו האדם לאדם עד עולם וכמ"ש בפרשת בהר (פ' כ"ה נ"ה) כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, אלא דהיכא שיש לו אשה ובנים אינו רוצה לעזוב משמרתו התירו לו להשתעבד, משא"כ היכא שהוא לבדו אין ראוי שישעבד עצמו עד עולם אלא יוצא לחירות, וכמש"כ. וע"פ סברא זו יש להסביר טעם הדבר שאין מוכר עצמו נרצע, כמבואר בפסוק הסמוך, משום דכיון דקיי"ל דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, כמבואר לעיל בפסוק הקודם, א"כ הוא חפשי לגופו, לכן אין ראוי שישעבד עצמו עד עולם, ולכן אינו נרצע אלא יוצא לחירות, וכמש"כ. . (שם שם)