כשכיר כתושב. הקישו הכתוב לשכיר ולתושב, מה שכיר ביומו תתן שכרו (פ' תצא) אף זה ביומו תתן שכרו, ומה תושב בטוב לו לא תוננו (פ' ראה) אף זה בטוב לו לא תוננו רחדכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו. ומבואר בגיטין מ"ה א' דהפסוק איירי בגר תושב, וכתיב בתריה עמך ישב בטוב לו לא תוננו, ופי' שם בספרי בטוב לו מנוה הרע לנוה היפה לא תוננו באונאת דברים כפי שיתבאר שם אי"ה.
. (שם)
יהיה עמך. מלמד שאין הרב יכול לומר לעבדו העברי עשה עמי ואיני זנך רטנראה דבין בע"ע בין בע"כ איירי שלא התנו עם האדון בשעת המכירה מי יזון אותם אם האדון או הם עצמם, משום דא"כ בודאי צריך לנהוג כפי התנאי, וגם אין בעיר מנהג כזה, משום דאם יש מנהג הולכין אחר המנהג, כמבואר ר"פ השוכר את הפועלים, ומה ששייך עוד לדרשה זו נבאר אי"ה בפ' ראה בפסוק כי טוב לו עמך, ועי' בתוס' כאן.
. (כתובות מ"ג א')
עד שנת היבל. אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך ריאר"ל כל דין מכירת עבד עברי אינו נוהג אלא בזמן שיובל נוהג.
. (ערכין כ"ט א')
יעבד עמך. מהו עמך, שלא תמסור לו אומנתו לאחר, שאם היה בלן לרבים, ספר לרבים, נחתום לרבים, לא יעשה, ר' יוסי אומר, אם היתה אומנתו לפנים מכאן יעשה ריבופסק הרמב"ם (פ"א ה"ז מעבדים) כר' יוסי, ותמה הלח"מ למה לא פסק כת"ק, ולי נראה דהרמב"ם מפרש דר' יוסי לא בא לחלוק את"ק אלא מפרש דבריו, וכך נראה לו לרמב"ם לפרש משום דמסתבר דעתיה דר"י ולא יתכן שחכמים יחלקו עליו בזה, וכהאי גונא מצינו בכ"מ שנשנו הדברים בלשון פלוגתא ואינן אלא לפרש הדברים הקודמים, וכמו שחשב התוי"ט פ"ג מ"ו דביכורים כמה מקומות במובן זה.
. (תו"כ)