1ונפש כי תחטא. נאמר כאן נפש כי תחטא ונאמר בשבועת הפקדון (פ' כ"א) נפש כי תחטא, מה להלן בתביעת – ממון ויש לו אף כאן בתביעת ממון ויש לו, להוציא את האומר משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן וכפרו שפטורים איען שאפילו הוא כדבריו שאמר לו חבירו ליתן לו אינו חייב ליתן בשביל אמירה בעלמא, וכתב התוי"ט דאפילו זה הטוען הוא עני ג"כ אינו חייב המבטיח אלא מטעם נדר ונמצא שאין עליו חיוב ממון בשום צד, שהרי אין ב"ד יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לקיים נדרו, אלא שהיו מנדין אותו או היו מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו, עכ"ל, ולבד זה י"ל דאין עליו חיוב ממון כיון דאפשר לו לשאול על נדרו.
.
(שבועות ל"ה א')
2ונפש כי תחטא. ת"ר, בכולם נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם, ללמד שחייבין על השוגג כמזיד בר"ל בכל חייבי קרבן עולה ויורד, כמו בשבועת בטוי וטומאת מקדש בסמוך בפרשה כתיב ונעלם, ואע"פ שגם קרבן שבשבועת העדות הוא ג"כ עולה ויורד שהעשיר מביא כשבה או שעירה והעני ב' עופות או עשירית האיפה סולת ובכ"ז לא כתיב כאן ונעלם, בא לרמז ששבועת העדות חייב על השוגג כמזיד. וענין שבועת העדות הוא כשמשביעין את העד שיבא לב"ד להעיד עדותו שיודע ונשבע שאינו יודע מאומה ואח"כ הודה שנשבע על שקר אין חייב להביא קרבן שבועה על שבועתו לשקר [לבד קרבן על שבועת בטוי], ואפילו חשב העד שאין חיוב קרבן שבועה על זה בכ"ז חייב, שדינו כשוגג כיון שידע שאסור לכחש. ואמנם אם שוגג הוא לגמרי כסבור שאינו יודע לו עדות ואח"כ נזכר פטור, משום דזה אונס הוי, ועיין ברע"ב פ"ד מ"א דשבועות שסיים על זה ולא קרינן ביה ונשבע על שקר, ותימא שצירף לכאן הפסוק דכתיב בפרשת הפקדון (לקמן פ' כ"ב), ובאמת לענין נידון דידן א"צ כל פסוק ודרשה, כי הא דאונס רחמנא פטריה הוא ענין ברור וידוע בכל התורה.
.
(כריתות ט' א')
3ונפש כי תחטא. מדכתיב ונפש כי תחטא והדר ושמעה קול אלה, שמע מינה דאפילו בלא שבועה נמי איכא חטא, אלא דבשבועה חייב קרבן גר"ל גם בלא שבועה אסור לכבוש עדות שיודעין. וטעם הדיוק נראה פשוט משום דענין ושמעה קול אלה פירושו שהעד ישמע שבועה של בעל דין שיעיד לו מה שיודע וענה אמן אחר שבועתו והגיד שאינו יודע לו עדות ואח"כ הודה שכפר א"כ בא החטא לאחר שבועה, ולפי"ז הו"ל לכתוב מקודם ושמעה קול אלה ואח"כ כי תחטא.
ובגמרא ב"ק נ"ו א' למדו ענין זה בפשיטות מדכתיב כאן אם לא יגיד – ונשא עונו. ונראה דמה שהוכרח השאלתות להמציא דרשה אחרת הוא משום דקשה ליה קושיית התוס' דכיון דפסוק אם לא יגיד איירי בשבועה כדכתיב ושמעה קול אלה א"כ מנ"ל דגם בלא שבועה חייב להעיד, לכן מביא סמך אחר כמבואר, וע"ע מש"כ בזה לקמן אות כ"ז.
.
(שאלתות דרא"ג)
4ושמעה. בכל לשון שהיא שומעת, מלמד ששבועת העדות נאמרת בכל לשון דמדייק מדלא כתיב והשביעו באלה אלא ושמעה דמשמע רק שהוא צריך לשמוע, ממילא אין נ"מ באיזה לשון הוא שומע אם אך הוא מבין אותה.
.
(סוטה ל"ג א')
5ושמעה. להוציא את החדשה ההמדבר ואינו שומע, ולכן אינו עובר על השבועה כיון דלא שמע.
[תופסתא שבועות פ"ג]
6ושמעה וגו'. ת"ר, משביע אני עליכם לכשתדעו לי עדות שתבאו ותעידוני יכול יהיו חייבין, ת"ל ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע, מי שקדמה עדות לשבועה ולא שקדמה שבועה לעדות ור"ל אם השביעם לכשידעו יעידו וקבלו שבועתו ואח"כ ראו לו עדות ואמר להם באו והעידוני והגידו שאין יודעים לו ואח"כ הודו שנשבעו לשקר פטורים מקרבן שבועה, משום דבעינן שבשעת השבועה כבר ראה וידע, משא"כ אם נשבעו קודם שראו וידעו.
.
(שבועות ל"ה א')
7ושמעה וגו'. אין לי אלא השביעוהו אחרים, נשבע מעצמו מניין, הרי אני דן, נאמר כאן נפש ונאמר בשבועת הפקדון (פ' כ"א) נפש, מה שבועת הפקדון נוהגת בין מפי עצמו בין מפי אחרים, אף שבועת העדות נוהגת בין מפי עצמו בין מפי אחרים זובשבועת הפקדון ילפינן מדרשה וכחש בה כמבואר שם. ובבבלי שבועות ל"א ב' משמע דילפינן מפי עצמו בשבועת העדות מק"ו מה מושבע מפי אחרים חייב מפי עצמו לא כש"כ, ועיי"ש בתוס'. והנה בירושלמי כאן באה דרשה זו בקצור מופלג ואנחנו העתקנוה כפי הנאות לענין.
.
(ירושלמי שבועות פ"ה ה"א)
8ושמעה קול אלה. אין אלה אלא בשבועה, וכן הוא אומר (פ' נשא) והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, ומניין לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה ושבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה, ת"ל ושמעה קול אלה, ושמעה קול ושמעה אלה חבאור הענין דאלה הוא שם קללה, ובשבועת הכהן את הסוטה יש שבועה עם אלה שמשביעה אם נטמאה יבאו בה המים לצבות בטן וכו', ועל זה אומר כאן דלא נימא דבעינן שתי הלשונות, אלה ושבועה, אלא דבאחת מאלו לשונות סגי, ויליף מדהיה יכול לכתוב ושמעה אלה, וכתב ושמעה קול אלה שמעינן לחייב באחד משני הקולות האלו, בקול דהיינו סתם שבועה, ובאלה, וכל אחת גם כשהיא לעצמה זו בלא זו וזו בלא זו.
והנה המהרש"א מחק בגמרא התיבות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה, וסמך הגהתו זו על דברי התוס' בסוגיא כאן, דאלה בלא שבועה לא ילפינן כאן, יעו"ש, ותימא שלא העיר שגם רש"י גורס כגירסא זו, אבל האמת הוא כי אפי' אם לא נגרוס גירסא זו הוי הדין אמת, דאלה בלא שבועה הוי כמו עם שבועה, וכן מפורש בירושלמי שבועות פ"ד סוף הלכה י', ושמעה קול, לעשות שאין עמה אלה כמו שיש עמה אלה, ופריך הא אלה בלא שבועה לא, ומשני לא, שניא היא, אלה בלא שבועה היא כשבועה בלא אלה, והרי זה מפורש כקיום גירסא זו, ולבד זה המשך לשון הגמרא מורה על קיום גירסא זו, שהרי הוא מתחיל לדרוש אין אלה אלא בשבועה ומניין לעשות וכו', והרי צריך לסיים בענין שהתחיל דהיינו באלה בלא שבועה, ודו"ק.
.
(שבועות ל"ה ב')
9והוא עד. ת"ר, ראה סיעה של בני אדם ועדיו ביניהם ואמר להם משביע אני עליכם אם אתם יודעים לי עדות שתבאו ותעידוני יכול יהיו חייבים ת"ל והוא עד והרי לא יחד עדיו טר"ל אם מקודם כפרו לו ואמרו אין אנו יודעים לך מאומה ונשבעו על זה ואח"כ הודו שנשבעו לשקר פטורים, משום דלשון והוא עד מורה על עד הידוע ומיוחד. או י"ל דמדייק משום דלפי פשטות הלשון הו"ל לכתוב והוא עד או ראה או ידע ושמע קול אלה, דמקודם צריך להודיע גוף ועיקר נושא המאמר, ואח"כ תנאי פרטי הדבר, ומדכתב להיפך רמז שבשעת ההשבעה דהיינו בשעת השמעת האלה אומר המשביע שהוא העד, והיינו שיחדו.
יכול אפילו אמר כל העומדים כאן, ת"ל והוא עד והרי יחד עדיו ידעכ"פ ייחדם, אף שכללם באחרים, ובבא ראשונה איירי שאינו יודע אם בני סיעה זו יודעים לו עדות, ורק השביע שהיודע יעיד לו.
.
(שבועות ל"ה א')
10והוא עד. בשני עדים הכתוב מדבר, או אינו אלא בעד אחד, ת"ל (פ' שופטים) לא יקום עד אחד באיש, ממשמע שנאמר עד איני יודע שהוא אחד, ומה ת"ל אחד, זה בנה אב, כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד יאעיין מש"כ בענין זה בפ' שופטים בפסוק הנזכר, ואם השביע עד אחד וכפר פטור משבועה, משום דמדין תורה אין עד אחד כשר להעיד, וכפי שיבואר לפנינו בדרשה והוא עד. ואמנם אע"פ דאפקיה רחמנא לשני עדים בלשון אחד אין אומרים דבעינן שיראו שניהם כאחד אלא אפילו ראו בזה אחר זה, כפי שיתבאר בסמוך בדרשה או ראה או ידע, וכן אע"פ דלענין קרבן שבועה נתמעט עד אחד, אפ"ה לענין חיוב הגדה חייב אפילו עד אחד, כפי שיתבאר.
.
(סנהדרין ל' א')
11והוא עד. תניא, עד אחד שאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשנים יכול יהא חייב, ת"ל והוא עד, את שראוי להעיר עדות תורה, יצא עד אחד שאין ראוי להעיד עדות תורה יבעיין מה שנכתוב בבאור דרשה ודין זה לקמן בדרשה אם לא יגיד אות כ"ה.
[ירושלם סנהדרין פ"ג ה"ט].
12או ראה. תניא, היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ואח"כ מתה בתו, כשר, זה הכלל, כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר, דכתיב או ראה אם לא יגיד, בראיה והגדה תלי רחמנא והא איכא יגר"ל בזמן ראיה והגדה תלי רחמנא, והיינו שבאותן שני הזמנים יהיה כשר להעיד, ומה שבינתיים היה הפסול לא איכפת לן. ועיין ברשב"ם ב"ב קכ"ח א' כתב דהא דבמתה בתו נקרא מתרחק היינו דוקא אם לא הניחה לו בנים, וכדאיתא בפ' זה בורר, עכ"ל, וזה פלא, שהרי בפירוש אמרו באותו הפרק כ"ח ב' דחכמים ס"ל אפילו הניחה לו בנים, וכן קיי"ל, עיי"ש. ודע דדין דרשה זו אפשר ללמוד גם ממ"ש בפרק זה בורר שם לגבי דיינים קרוב ונתרחק כשר לדון, ויליף זה מקרא, יעו"ש, וכיון דקיי"ל בנדה מ"ט ב' זה הכלל כל הכשר לדון כשר להעיד, ממילא ידעינן דלענין עדות כשר הקרוב שנתרחק, וצ"ל דכאן מפרש טעם וסברת הדבר.
.
(ערכין י"ח א')
13או ראה או ידע. תניא, ר' יהושע בן קרחה אומר, ערים שראו עדותן אפילו בזה אחר זה מצטרפין, שנאמר או ראה או ידע מכל מקום ידכגון שעד אחד אומר בפני הלוהו ביום פלוני ואחד אומר בפני הלוהו ביום אחר מצטרפת עדותן, והסברא בזה, משום דעכ"פ שמהם מעידים על חיוב מנה. ואמנם כל זה הוא רק בדיני ממונות אבל בדיני נפשות משום חומר נפשות לא חשיבא עדות כזו, ועיין בחו"מ סי' ל' ס"ו מפרטי דין זה. וטעם הדיוק מלשון או ראה או ידע י"ל דמדייק יתור כל לשון זה, דכיון דכתיב והוא עד, ממילא מבואר שראה או יודע דבר מה.
.
(סנהדרין ל' א')
14או ראה או ידע. תניא, ר' יוסי הגלילי אומר, מניין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון טולאפוקי אם השביען שיעידו שהוא כהן או לוי או שאינו בן גרושה וחלוצה וכדומה עניני איסורים וטומאות ודיני נפשות.
הרי הוא אומר והוא עד או ראה או ידע, בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר, כיצד, מנה מניתי לד בפני פלוני ופלוני יבאו פלוני ופלוני ויעידו – זו היא ראיה בלא ידיעה טזר"ל האומר אמת הוא שראו שמניתים לך אבל לא הודעתים אם הם מתנה או הלואה או פרעון ואמר לו הלה יבאו פלוני ופלוני ויעידו שמנית לי בפניהם ואני פורע לך, הוי זה ראיה בלא ידיעה.
מנה הודיתה לי בפני פלוני ופלוני יבאו פלוני ופלוני ויעידו – זו היא ידיעה בלא ראיה יזואין לך עדות מתקיימת בזו בלא זו רק בעדות ממון, דבעדות נפשות בעינן ראיה וידיעה. ובגמרא כאן באו הרבה דרשות על הוראה זו שהפסוק איירי בתביעת ממון, והעתקנו דרשת ר' יוסי הגלילי שלפנינו מפני שהגמרא שקיל וטרי בסברתו וחדושו בענין ידיעה בלא ראיה וראיה בלא ידיעה, מפני שחידושו זה נוגע לענין כלל גדול אם לדון ע"פ אומדנא שזה סניף אחד מפרט ידיעה בלא ראיה, וכמו דרגיל הגמרא בכ"מ לומר אנן סהדי, ומבואר בדבריו דס"ל דדיינינן באומדנא.
ואמנם להלכה מצינו סתירות שונות בדעת הפוסקים בענין זה, וז"ל הרמב"ם בפ"ו ה"א מזכיה, הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו אין מתנתו מתנה, משום דהדברים מוכיחין שלא כתב לו כן אלא ע"מ שמת בנו, עכ"ל, וזו דעת ר' שמעון בן מנסיא בב"ב קמ"ו ב'. וכן בפ"י הי"א מאישות פסק הכותב לארוסתו תוספת כתובה ומתה כשהיא ארוסה אין יורשיה גובים התוספת, דאמרינן שלא כתב לה כן אלא ע"מ לכונסה, וזו דעת ראב"י בכתובות נ"ד ב', הרי פסק בהלכות אלו מפורש דאזלינן בתר אומדנא. וכנגד זה פסק בפ"ח הי"ד מנזקי ממון, גמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג בצדו אין אומרים ע"פ אומדנא שזה הרגו, הרי דפסק מפורש דלא אזלינן בתר האומדנא, ועוד בכמה פסקים מצינו סתירות בזה, והדבר צריך תלמוד.
אך הנה יש לחלק בין ערכי האומדנות, דהיכי דגוף המעשה מבורר אצל הדיינים אלא שאנו מסופקים בדעת הנותן או המוכר, אז אזלינן בתר אומדנא. אבל היכי שגוף המעשה אין מבורר אלא דצריך לדון הווייתה ע"פ אומדנא, בזה לא אזלינן בתר אומדנא. והסברא בזה פשוטה ומובנה, דהיכי שצריך לדון דעת וכונת איש אמרינן שבודאי דעתו נגררת אחר דעת כל אדם, משא"כ במעשה יסודית של איזה דבר הרבה סבות ומאורעות נמצאות שמוציאות את תכונת המעשה מכפי שהיא ע"פ אומדנא, וע"פ זה יתיישבו כל הפסקים והענינים שבזה, ודו"ק.
ואף יש לכוין סברא זו גם לענין עדים, שאם המעשה בעצמה מבוררת להם אלא שמסופקים בדעת הבעלי דינים יכולים להעיד, משא"כ אם גוף המעשה אינו מבורר להם כ"א ע"פ אומדנא אז אין עדותם עדות, ובמק"א בארנו עוד מענין אומדנא [ע' פ' צו, ז' ל"ד] וכאן אין להאריך עוד, וע' סנהדרין ל"ז ב'.
.
(שבועות ל"ג ב')
15או ראה או ידע. או ראה – להוציא את הסומא יחבשתי עיניו. וברמב"ם ספ"ב מעדות הביא דרשה זו, וכתב הכ"מ צ"ע היכי איתא דרשה זו, והנה היא תוספתא מפורשה לפנינו. ורש"י בנדה מ"ט סע"ב הביא דרשה זו שלא משם התוספתא, ובאמת יש נ"מ אם ילפינן פסול סומא ע"פ הסברא מפני שאינו רואה או מגזירת הכתוב או ראה, כי לפי מה דקיי"ל בגיטין כ"ג א' דטביעת עינא דקלא מהני לכמה דברים, א"כ אם ע"פ הסברא יש סברא לומר דכשמכיר הקול מותר להעיד, משא"כ אם ילפינן מגזירת הכתוב צריך לראות ראיה ממשית.
או ידע – להוציא את השוטהיטעיין ברמב"ם פ"ט מעדות ביאר סימני שוטה, וסיים דכלל דבר זה הוא לפי מה שנראה לדיין, שאי אפשר לכוין הדעת בכתב, עכ"ל.
.
(תוספתא שבועות פ"ג)
16אם לוא יגיד. מי שהוא בר הגדה, יצא משחק בקוביא, אעפ"י שאיסורו אינו אלא מדרבנן אפילו הכי לאו בר הגדה הוא כר"ל אע"פ דמדאורייתא כשר לעדות מפני שאינו גזלן ממש, אך מכיון דסוף סוף פסול הוא להעיד אף כי מדרבנן, לכן לא חייל עלי' קרבן שבועה.
.
(יומא ע"ד א')
17אם לוא יגיד. פרט לאלם שאינו יבול להגיד כאואע"פ דיכול להגיד מתוך הכתב, אך בעדות כתיב על פי שני עדים ודרשינן מפיהם ולא מפי כתבם. ועיין בתוס' יבמות ל"א ב' כתבו בשם ר"ת דדוקא באלם מפני שאינו ראוי לדבר בפה לא מהני עדותו בכתב, אבל בסתם אדם מועיל כתב ידו כשזוכר העדות. וע"ד שאמרו חז"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת, אבל אין כן דעת רש"י ורמב"ם כמו שנבאר אי"ה בפרשה שופטים בפסוק הנזכר.
.
(גיטין ע"א א')
18אם לוא יגיד. כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, דגבי עדות חדא הגדה כתיבא – אם לא יגיד כבכגון העדים שאמרו כתב ידינו הוא שבשטר זה, וחזרו ואמרו אמת שכתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו לחתום, אין נאמנים, דכיון שהגידו פעם אחד הגדה בסתם הראויה לעדות שוב אינם יכולים לחזור ולהגיד הגדה שתקלקל הגדה ראשונה. והנה לא מצאתי מקור לדרשה זו שכתב רש"י, ובחדושי הריטב"א כתב מקור לדין זה מדכתיב (פ' שופטים) ע"פ שני עדים יקום דבר, ואם חוזר ומגיד הרי לא קם הדבר, ועיי"ש עוד.
.
(כתובות י"ח ב' וברש"י)
19אם לוא יגיד. תניא, ר' נתן אומר, שומעין דבריו של עד אחד היום ולכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו, דכתיב או ראה אם לוא יגיד ומקשינן הגדה לראיה כגובראיה קיי"ל דאפילו ראו בזה אחר זה מצטרפין כמבואר לעיל אות י"ד.
.
(סנהדרין ל' ב')
20אם לוא יגיד. ת"ר, שילח ביד עבדו או שאמר להם הנתבע משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לו עדות שתבאו ותעידוהו יכול יהיו חייבים, ת"ל אם לוא יגיד ונשא עונו, אם לו לא יגיד – ונשא עונו, הא לאחר אם לא יגיד פטור כדדריש מילוי הו' והא' במלת לוא, דתרתי שמעינן, אם לא יגיד ואם לו לא יגיד, ר"ל דוקא לו לעצמו אבל לא לשלוחו, ואמנם כל זה הוא בבא שלא בהרשאה, אבל בבא בהרשאה הוי כמו לו לעצמו, כ"מ בשבועות ל"ג ב'. וברמב"ם פ"ט ה"ו משבועות איתא אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שיכפרו וישבעו אחר תביעת בעל דין עצמו או שלוחו, עכ"ל, ואין ספק שכונתו בזה שכתב או שלוחו היינו בבא בהרשאה, כאוקימתת הגמרא שהבאנו, וחדוש גדול שלא כתב כן מפורש.
.
(שבועות ל"ת א')
21אם לוא יגיד. ת"ר, אמר לשנים משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לי עדות שתבאו ותעידוני והם יודעים לו עדות עד כפי עד או שהיה אחד מהם קרוב או פסול יכול יהיו חייבים, ת"ל אם לוא יגיד – בראוים להגדה הכתוב מדבר כהוהני אפילו אם יעידוהו אין עדותם מועלת כלום. וכתב הר"ן בשם הרמב"ן דאע"פ דמשנה שאינה צריכה היא, שכבר ידוע שעד מפי עד וקרוב ופסול פסולים לעדות, ומהיכי תיתא הו"א דחייבים קרבן שבועה, אך אצטריך לאשמעינן אם האמינן הנתבע וקבלם עליהם לעדים אפ"ה פטורים מקרבן שבועה כיון דמן הדין אין נאמנים, וכענין שאמרו בירושלמי [הובא לפנינו לעיל בדרשה והוא עד], עד אחד שאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשנים יכול יהא חייב קרבן שבועה, ת"ל והוא עד או ראה או ידע, את שהוא ראוי להעיד דבר תורה, יצא עד אחד שאין ראוי להעיד דבר תורה, עכ"ל. אמנם לפי"ז צ"ע מה שמסמיך הגמרא דין זה על הלשון אם לא יגיד ולא על הלשון והוא עד כמו דמסמיך הירושלמי, שזה עיקר הדיוק, ואולי י"ל ע"פ מ"ד ביומא ע"ד א' דמפסוק אם לוא יגיד מרבינן דאפילו הפסול מדרבנן ג"כ אין הגדתו מועלת מה"ת לכן סמכו בגמרא על הפ' אם לוא יגיד לרמז דאפילו בפסול דרבנן ג"כ הדין כן לענין קרבן שבועה. ועיין בתוי"ט.
.
(שם שם)
22אם לוא יגיד. ת"ר, שבועת העדות נוהגת בכשרים ולא בפסולים, שנאמר אם לוא יגיד ונשא עונו, מי שמגיד וחבירו משלם ממון, יצא פסול שאפילו מגיד אין חבירו משלם ממון כולכאורה דרשה זו למותר היא, דמהיכי תיתא יתחייבו כיון דהגדתם לא תועיל מאומה מפני פסולם, ואולי י"ל דנ"מ לענין אם קבלו עליהם הבע"ד את הפסולים וכמ"ש בסנהדרין כ"ד א' נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך, דאז כשרים לגוף העדות, אפ"ה מקרבן שבועה נתמעטו, כיון דבכלל הם פסולים לעדות זו, ועיין בחו"מ סי' כ"ח וצ"ע.
.
(ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ט)
23ונשא עונו. בדיני שמים, אבל בדיני אדם פטור כזמשום דמניעת הגדת העדות הוא רק גרמא בנזקין. ומסיק בגמרא דאפילו עד אחד חייב להעיד מה שיודע, ופרשו המפרשים דאע"פ דלענין קרבן שבועה נתמעט עד אחד משום דאינו מביא לידי חיוב ממון, אבל בכ"ז מחויב בהגדת העדות משום דמביא הוא לידי שבועה דאורייתא ואולי ישלם ולא ישבע ונמצא זה מרויח בעדותו.
ואמנם עם כ"ז הדבר קשה, דהא עכ"פ הפסוק הזה איירי במקום שחייב קרבן שבועה דהיינו בשני עדים, וכמבואר בדרשה דלעיל והוא עד בשני עדים הכתוב מדבר, וממילא גם הלשון ונשא עונו קאי על אופן כזה, א"כ מהיכי תיתא להשיא עון גם על עד אחד ע"פ סברא חיצונית בעלמא שמביא אותו לידי שבועה, וכבר עמלו המפרשים לבאר דבר זה, עיין בחו"מ סי' כ"ח.
אבל מה שנראה לי דבאמת חיוב עד אחד לא מצד נשיאת עון המבואר בפרשה זו, אלא מטעם דרשה אחרת בתו"כ פ' קדושים על הפ' לא תעמוד על דם רעך, מניין שאם אתה יודע לו עדות שאי אתה רשאי לשתוק ת"ל לא תעמוד על דם רעך, והענין הוא, שמחויב כל אדם להציל את חבירו מצרתו שהוא בה, בין צרת הגוף בין צרת ממון, ולכן מכיון שגם עד אחד יכול להביא לו טובה בעדותו, שהוא כמבואר שמביא את בעל דינו לחיוב שבועה דאורייתא ואולי ישלם ולא ישבע, ונמצא זה מרויח בעדותו, ממילא חייב להעיד, וברור הוא בעיני שאע"פ שבגמרא לא הביאו פסוק זה, אבל קרוב לודאי שבעיקר הדבר סמכו על אותה דרשה דתו"כ, וכבר מצאנו דרשות כאלה בגמרא נסמכות על אותו הפסוק דפ' קדושים, כמו בסנהדרין ע"ג א' מניין לרואה את חבירו טובע בנהר או לסטים באים עליו שחייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך, ודמים תרתי משמע, שאם רואה שאחד רוצה לגזול ממנו כספו ע"פ טענת שקר ג"כ מחויב להצילו, וזה ג"כ בכלל דרשה הנ"ל.
.
(ב"ק נ"ו א')
24ונשא עונו. תני, כיצד מאיימין על העדים בדיני נפשות, אומרים להם, שמא תאמרו מאומד ומשמועה, הוו יודעין שדמו ודם זרעותיו תלויין בכם עד סוף הדורות, ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת, הלא כבר נאמר אם לוא יגיד ונשא עונו כחר"ל שמא תאמרו מכיון שכל כך חמור עונש עדות שקר למה נכניס עצמנו בדאגה זו להעיד, ושמא טעינו או לא נתכוננו בראיתנו, אם גם ככה תעשו הרי מפורש ענשכם.
.
(סנהדרין ל"ז ב')
25ונשא עונו. השביע עליהם חוץ לב"ד פטורים, מאי טעמא, דאמר קרא אם לוא יגיד ונשא עונו, לא אמרתי אלא במקום שאלו מגיד זה היה מתחייב זה ממון כטועדות דחוץ לב"ד לאו עדות היא, ואיירי שהשביעם חוץ לב"ד וכפרו בכל פעם שאמרו אין אנו יודעין לך עדות ובאו לב"ד והודו שנשבעו לשקר.
.
(שבועות ל"ב א')