1ולבהמתך ולחיה. כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכיל לבהמתך בבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית לאר"ל כי פירות שביעית אין אוכלין מהם אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה ואח"כ חייב לבערם, ודריש זה מלשון ולבהמתך ולחיה, דלבהמתך מיותר, דכש"כ הוא מחיה שמזונותיה אינם עליך מפני שהיא מדברית והבהמה היא בייתית ומזונותיה עליך, ולכן דריש דבעינן שיהיה לשתיהן, והיינו כל זמן שחיה אוכל, ממין זה מן השדה אתה מאכיל לבהמתך ממה שבבית, והוא הדין שמותר גם לך לאכול, וכשכלה לחיה מן השדה, והיינו שכלה מין זה מן השדה אסור לאכול מאותן שבבית אלא מבער אותן, וזהו ביעור של פירות שביעית, וע"ע לקמן בפ' י"ב בדרשה מן השדה תאכלו את תבואתה ומש"כ שם. –
ועיין בתענית ו' ב' הובאה דרשה זו ופירש"י וז"ל, כלה לחיה מן השדה לשון זכר כמו עשו כלה כלומר כלה המאכל, כלה לבהמתך. כמו כלה בחימה כלה ואינמו (תהלים ס"ט), עכ"ל. ולא נתבאר כלל מה רצה בפי' זה, ומהו הפי' כלה לשון זכר. ונראה שבא רק לפרש ניקוד התיבות כלה שבגמ' הראשון בשני קמצי"ן והשני בפת"ח וציר"י, והמלות לשון זכר הוא משום דתבואה לשון נקבה והול"ל כלתה, ומפרשי דקאי על האוכל, ודו"ק.
.
(פסחים נ"ב ב')
2אשר בארצך. מלמד שאין מוציאין פירות שביעית מארץ לחוץ לארץ לבאלה שצריכים ביעור לבערם בחו"ל, משום דצריכים ביעור בא"י, וסמיך זה בדרך אסמכתא על לשון אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, דלשון אשר בארצך מיותר, ודריש בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, ועיין בירושלמי סוף פ"ו דשביעית.
[שביעית פ"ו מ"ה].
3תהיה כל תבואתה. בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. דאמר קרא תהיה – בהווייתה תהא לגר"ל ישרף הבגד, כיון דשביעית אסור בהנאה, ואינו מבואר איך משמע ליה דין זה מלשון זה הכתוב ולבהמתך ולחיה תהיה כל תבואתה לאכול, ומה זו הכונה תהיה בהווייתה תהא. ונראה בכונת הדרשה שסמיך על הדרשה דלעיל כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, וביארנו שם דהפי' כלה לחיה מן השדה שכבר כלה המין מן אותה השדה אז כלה לבהמתך מן הבית, היינו שחייב לבער אותו המין מן הבית. והנה מבואר מפסוק זה גם היתר אכילת פירות שביעית [בעת שעדיין נמצא המין בשדה] גם איסור אכילתם [בעת שכלה המין מן השדה]. ומבואר בדרשה הבאה דילפינן מלשון תהיה שתהיה אף לצביעה [היינו שדרכן לצבוע בהן כגון קליפין], יעו"ש, וממילא מבואר שלאחר זמן הביעור היינו לאחר שכלה המין מן השדה אסור גם בצביעה, והו"א דאם צבעו בגד בקליפי שביעית כיון דלא מינכר איסורא מותר ליהנות מן הבגד ת"ל תהיה בהווייתה תהא, ר"ל שיהיה איסור הנאה קיים לעולם. ומבואר דין זה מלשון תהיה, יען כי מלשון זה ילפינן איסור צביעה בפירות שביעית לאחר זמן הביעור, כמבואר.
.
(ב"ק ק"א ב')
4תהיה כל תבואתה. תהיה – אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע לדעיין מש"כ בפסוק הקודם אות י"ח וצרף לכאן, והענין אחד הוא עפ"י דרשות שונות, ועיין באות הקודם.
.
(ירושלמי שביעית פ"ז ה"א)
5כל תבואתה. תניא, ר, חייא אומר, שתי תבואות, אחת מן הבית ואחת מן השדה, וכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה להלעיל בפ' הקודם בדרשה לאכלה ולא להפסד כתבנו, דמטעם אותה דרשה אסור לאכול פירות שביעית קודם שנתבשלו מפני שמפסידם, יעוי"ש. ומבואר במשנה ז' פ"ד דשביעית מאימתי אוכלין פירות האילן [שלא יפסידם], הפגים משיזריחו [ר"ל משיאדימו בקטנותן], דזה הוי התחלת בישולן, ואוכל בהם פתו בשדה, ור"ל שרשאי רק לאכלם בשדה, אבל להכניס לביתו אסור עד שיגמרו בשולן, ולאו דוקא בשדה אלא ר"ל מעט, ונקט אורחא דמילתא דכל שהוא מועט אין מטריחין בו לכנסן לבית, ואם נתבשלו הרבה כונס גם לתוך ביתו. וטעם הדבר עפ"י הסברא, משום דכשיאכל הרבה מהן בביתו יש כאן הפסד גדול, דכשיניחן עוד מעט באילן יהיו גדולים ומוטעמים טפי, נמצא דיש כאן הפסד גדול, משא"כ כשאוכל בשדה, וסתם אכילה בשדה הוא רק פעם אחת ואינו מכניס לאוצר יש כאן רק הפסד מועט, ולזה לא חששו חז"ל במקום קיום הדין או גזירה וגדר וסייג, וכמבואר בביצה ל"ו א', והירושלמי מסמיך דין זה על יתור הלשון תאכלו את תבואתה דכתיב בפ' י"ב, ולכן דריש בשתי תבואות הכתוב מדבר, אחת מן השדה [כשנתבשלו מעט] ואחת מן הבית [כשנתבשלו הרבה] כמש"כ, וזוהי כונת הדרשה שלפנינו, והענין מבואר.
.
(שם שם פ"ד ה"ו)
6כל תבואתה. מלמד שאינה נאכלת אלא תבואה לור"ל שנגמר בישולה, דאל"ה מפסיד פירות שביעית וכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ודרשינן לאכלה ולא להפסד, וכמבואר בפסוק הקודם. ושיעור הבישול בתבואה שונים הן במינים שונים, ונתבארו במ"ז פ"ד דשביעית.
.
(תו"כ)