והאלהים יעננו בקול. א"ר שמעון בן פזי, מניין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא לזבימי חכמי הגמרא היה הנהוג לתרגם ולהסביר קריאת התורה להמון העם שאינם מבינים עברית רק ארמית. שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול, מה ת"ל בקול – בקולו של משה לחהנה לפי ראיה זו מבואר דלא רק להגביה אסור אלא אף להשפיל, וצ"ל דנקט להגביה משום אורחא דמילתא שהמתרגם מגביה קולו כדי שישמעו כל העם. . (ברכות מ"ה א׳)
והאלהים יעננו בקול. תניא, מניין לעיקר שירה מן התורה לטר"ל שירת לוים. , חנניא בן אחי ר׳ יהושע אומר, והאלהים יעננו בקול – על עסקי קול מפירש"י שהיה מצוהו לשורר, לפי שמשה לוי היה, עכ"ל, ובהמשך חבורנו בארנו כ"פ מענין דרשות אגדיות כאלה שדרך חז"ל בכל דבר המקובל ומסור להם מדור דור נתנו על זה רמז בתורה שיהיה להם סימן לזכרון הדבר, וכמ"ש חז"ל (עירובין נ"ד א') עשה ציונים לתורה [וע"ל בפ' משפטים בפ' כי תצא אש], וה"נ ענין שירת הלוים אינו מפורש בתורה רק מקובל מסיני, ולרמז דבר זה בתורה סמכו חז"ל על כמה וכמה פסוקים בתורה כמבואר בסוגיא כאן, וזה שלפנינו אחד מהן. . (ערכין י"א א׳)
והאלהים יעננו בקול. תני בשם ר' יהודה, כל מקום שנאמר עניה ואמירה אינו אלא בלשון הקודש מאכמו בפרשת עגלה ערופה וס"פ שופטים) וענו ואמרו, ובפ' חליצה (ס"פ תצא) וענתה ואמרה, ובפ' הבאת בכורים (ר"פ תבוא) וענית ואמרת, ובברכת הלוים (שם) וענו הלוים ואמרו, ועוד. , א"ר אלעזר, בנין אב שבכולם משה ידבר והאלהים יעננו בקול מבור"ל וכאן בודאי בלה"ק הוא שהרי התורה נתנה בלה"ק כנודע מכמה מקומות בתורה כמו לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה, וכן כל מקום שנאמר בקריאת שמות על שם מאורע בלשון נופל על לשון – יתכן רק בלה"ק, כמו שמות האבות והשבטים ומשה ועוד, ופרשו המפרשים דילפינן מכאן בגז"ש עניה עניה, אבל אין זה מספיק, דלפי"ז למה אמר כל מקום שנאמר עניה ואמירה הול"ל כל מקום שנאמר עניה לבד, וצ"ל דכאן כתיב משה ידבר והאלהים יעננו, והוי הדבור שבכאן במקום אמירה, וא"כ ילפינן עניה ואמירה מעניה ואמירה, ודו"ק. ובבבלי סוטה ל"ג א' ילפינן ענין זה מדרשה אחרת ויתבאר אי"ה לפנינו בפרשת תבוא בפסוק וענו הלוים ואמרו. והנה איתא עוד בירושלמי כאן דהא דעניה ואמירה הוי בלה"ק הוא רק בענינים דכתיבי לאחר מתן תורה ולא מקודם, ודבר זה מוכרח ממה דכתיב בפ' חיי שרה ויען לבן ובתואל ויאמרו והם בודאי לא דברו בלה"ק, שהרי כתיב (ס"פ ויצא) ויקרא לו לבן יגר שהדותא. . (ירושלמי סוטה פ"ז ה"ב)