1ואם כל עדת ישראל. יכול בעדה [של צבור] הכתוב מדבר, הרי אני דן, נאמר כאן עדה ונאמר להלן [(פ' מסעי) ושפטו העדה והצילו העדה] מה עדה האמורה להלן ב"ד אף עדה האמורה כאן ב"ד, יכול בב"ד של כ"ג, ת"ל עדת ישראל, העדה המיוחדת שבישראל, זאיזו זו, זו סנהדרי גדולה מטדרשה זו היא יסוד ובסיס לכל הדרשות הבאות בפסוק זה ובפסוק הבא, כי ע"פ דרשה זו דקאי על שגגת הב"ד יסובב ויתפרש כל הפסוק הזה והבא אחריו, כפי שיתבאר, ולכאורה הוא דבר פלא, שבא להוציא לשון הכתוב מפשטיה במקום שאין הכרח לזה וע"פ גז"ש כזו שיש לה פירכא, שהרי כמו כן נמצא בתורה כ"פ שם עדה המובן על קיבוץ קהל אנשים, וכמו והשקית את העדה, הקהל את העדה, והרבה מאוד, ומה היה חסר לכאורה לפרש כפשוטו אם כל הקהל ישגו ולא דקאי על ב"ד.
ולכן נראה דבאמת אין הדרשה הזאת מוציאה את הפסוק והענין מפשוטו, אשר הכונה אמנם שהצבור יחטא, אלא דקשה ליה הסבר הענין בכלל, איך יתכן שכל עדת ישראל כולם כאחד יחטאו בחטא אחד בשוגג, איך נסתבב ונתהוה סבה כזו, ואיה איפה הם הסנהדרין והזקנים וראשי העם שלא ירגישו על מדחה כללית ולא יודיעו להמון העם את שגגתו, ובכלל איך ישתוו ביניהם קהל גדול של אנשים לחטוא כולם בחטא אחד, ויותר מזה, הנה בלשון כל עדת ישראל כלולים גם הסנהדרין וראשי העם והלומדים, והנה גם הם חטאו ביחד עם ההמון, וכל אלה פליאה מופלאה אין ערוך לה, וכמעט לא יצוייר דבר זה בפועל.
לכן השכילו חז"ל לצייר את הענין הנפלא הזה בדרך פשוט מאוד, כי אין הצבור אשם כלל בזה, יען כי הסבה לזה היתה ע"פ הוראה שגגית שיצא מב"ד הגדול, מסנהדרין מלשכת הגזית, שמהם תצא תורה לכל ישראל, וממילא שגו כל ישראל וגם הסנהדרין עצמם לעשות מעשה ע"פ הוראה זו, ורק מפני שעיקר סבה זו חסר בפסוק, לכן למען שלא יהיה קשה כלל הענין איך יתכן ויצוייר שכל ישראל יחטאו כאיש אחד כמו שהערנו, מצאו חז"ל להסמיך סבה זו בלשון הפסוק גופיה, וע"ד אסמכתא דרשו גז"ש עדה עדה דקאי על סנהדרין, ויתכן דמכונים הסנהדרין ע"ש עדה שהם מקור התורה, וע"ש ויקם עדות ביעקב, צור תעודה, ובדרשות הבאות בארו פרטי הוראה זו, ודו"ק.
.
(תו"כ)
2כל עדת ישראל. מאי כל עדת, הכי קאמר, אי איכא כולו סנהדרין הוי הוראה ואי לא – לא הוי הוראה נדרשה זו נסמכת על הקודמת, דהלשון כל עדת ישראל קאי על הב"ד, עיי"ש בבאור, ואמר בזה שאם לא היו כל הסנהדרין של שבעים ואחד במעמד הוראה זו לא הוי הוראה לענין חיוב פר העלם דבר, ומטעם דרשה זו מבואר עוד בתו"כ דגם אם רק המופלא של ב"ד היה חסר שם, או אחד מסנהדרין אמר איני יודע או שאמר להם טועים אתם ג"כ פטורים משום דאין כאן כל עדת. –
והנה למעלה מזה בסוגיא איתא, א"ר יונתן, מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולן שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו, עד שישגו כולן, ר"ל ואף לא רובן, ואיפרך בגמרא דין זה משום דבכל מקום דכתיב כל אפילו רוב במשמע, משום דבכל התורה רובא ככולא, ומסיים תיובתא דר' יונתן תיובתא, ואלא מאי כל עדת דקאמר רחמנא, הכי קאמר רחמנא אי איכא כולם הוי הוראה ואי לא לא הוי הוראה, כדרשה שלפנינו. והנה מבואר מפורש שדרשתו ודינו של ר' יונתן איפרכו, ולכן השמטנו דרשה זו.
אך הנה הרמב"ם בפי"ג ה"א משגגות פסק כדרשה דר' יונתן, ותמה אני איך יכלכל פשטות הסוגיא דאפרך דין זה, [ויותר מזה ראיתי כי בש"ס כת"י הגירסא תיובתא דר' יונתן תיובתא ואזלינן בתר רובא] ואף כי יש מן המפרשים שהמליצו בעדו, אך לא מצאתי כל קורת רוח בדבריהם, וכזה צ"ע בפי' המפרש להוריות במשנה ד' ב' בענין זה, אשר מסופקני אם הוא לרש"י, וצע"ג.
ואף גם זאת צריך באור, מאי מקשה הגמרא ואלא מאי כל עדת דקאמר רחמנא ומשני אי איכא כולם הוי הוראה ואי לא לא, הא אך זה מסיק דכל זה לאו דוקא הוא אלא גם רובו, ואיך זה חוזר עתה לפרש האי כל אי איכא כולם דוקא.
ונראה הבאור בזה, דענין רוב שייך רק בענין מעשי, כמו הכא בשגגת כל עדת ישראל אמרינן שאם רק שגג רוב ישראל הוי כמו כל ישראל, משא"כ היכא דהכלליות תלויה במספר האנשים אז כמה שדרוש המספר א"א לכללו ברוב, וכמו דקיי"ל בדבר שבקדושה לא נאמר בפחות מעשרה והזמון בשלשה, בודאי לא שייך שם לדון את הרוב ככולו, וה"נ כן, ודו"ק.
.
(הוריות ג' ב')
3עדת ישראל. היה בסנהדרין אחד שאינו ראוי להוראה הרי זה פטור, מאי טעמא, נאמר כאן עדה ונאמר להלן [(פ' מסעי) ושפטו העדה, והצילו העדה], מה להלן כולם ראוים להוראה אף כאן כולם ראוים להוראה נאלאפוקי אם היה אחד מהם גר או ממזר או נתין וכדומה מן הפסולים לדון. וכלל דרשה זו נסמך על הקודמת דפסוק זה בסנהדרין איירי וכמש"כ באות מ"ט, יעו"ש.
.
(הוריות ד' ב')
4עדת ישראל. הורו ב"ד ועשה שבט אחד על פיהם חייב אותו השבט נביתבאר בפסוק הבא.
, ואין חייבין אלא על הוראת ב"ד הגדול בלבד, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו, עדת ישראל ולא עדת השבט נגסמך בזה על הדרשה הראשונה שבפ' זה דהלשון ואם כל עדת ישראל קאי אסנהדרין, יעו"ש, ואמר בזה דאם שגה ב"ד של שבט אחד ועשה אותו השבט על פיו אין זה בכלל דין פרשה זו, וכש"כ אם כל ישראל עשו ע"פ הוראת ב"ד השבט שאין זה בכלל דין זה, ובאופן כזה מביא כל יחיד חטאת קבועה על שגגתו, וכפי שיתבאר עוד.
.
(שם ה' א')
5ישגו ונעלם. מלמד שאין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה נדגם כאן סמך על הדרשה הראשונה דהלשון עדת ישראל ענינו ב"ד, יעו"ש, ואמר בזה שאין ב"ד חייבים להביא פר העלם דבר אלא א"כ הורו הם והקהל עשו מעשה ע"פ הוראתם, אבל אם רק הורו הם והקהל לא עשו או שהקהל מעצמם עשו בלא הוראת ב"ד פטורים הב"ד מהבאת פר. ובאופן זה חייב כל אחד מהיחידים להביא חטאת יחיד כשבה או שעירה, כפי שיתבאר, ומה דסמיך זה על הלשון ישגו ונעלם נראה דקצור לשון הוא בגמרא וסמיך אסיפא דקרא ועשו, יען דמונעלם לבד אינו מוכח דבעינן דוקא מעשה, או דט"ס בגמרא וצ"ל שנאמר ישגו ועשו. וע"ע מש"כ לקמן בפרשה ה' פסוק י"ח בדרשה על שגגתו, דמטעם דין דרשה זו אין הצבור מביאין אשם תלוי, יעו"ש בטעם הדבר.
[שם ז' ב']
6ונעלם דבר. ת"ר, ונעלם דבר ולא שתעקר המצוה כולה, מאי טעמא, כתיב הכא דבר וכתיב בזקן ממרא דבר (פ' שופטים) כי יפלא ממך דבר, לא תסור מן הדבר, מה התם מן הדבר ולא כל הדבר אף כאן דבר ולא כל הדבר נהוגם בדרשה זו נסמך על הדרשה הראשונה שבפסוק זה דהלשון עדת ישראל קאי אב"ד יעו"ש, ואמר בזה דלעולם אין ב"ד חייבים להביא פר על שגגתם אלא א"כ הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת מצוה, אבל אם שגו והורו לעקר גוף מצוה אחת שבתורה ועשו הקהל על פיהם אין מביאים פר אלא כל יחיד מביא חטאת קבוע כפי שיתבאר, כגון אם הורו ב"ד שמותר להשתחוות לע"ז או שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, זה נקרא שעקרו גוף מצוה שבתורה, דהוי כמו שאמרו אין איסור ע"ז ואין מצות שבת בתורה, ואין חייבין רק שהורו באופן כזה שאמרו דאע"פ שאסור להשתחוות לעובדי כוכבים אבל לא נקרא השתחויה בלא פישוט ידים ורגלים, או שאמרו אע"פ שאסור להוציא מרשות לרשות בשבת, אבל הזורק או המושיט מותר, דכיוצא בזה לא עקרו מצוה כללית רק פרט אחד ממצוה כללית. ויליף זה מלשון ונעלם דבר דמשמע ולא כל הגוף. ובטעם הדבר נראה משום דכשעקרו גוף מצוה לא הו"ל להקהל למהר לעשות מעשה על פיהם אלא לחכות אולי תתגלה הטעות, יען דגוף מצוה שבתורה ידועה היא בכלל לכל ישראל.
אך יש להעיר בגוף הדרשה דבר ולא כל הגוף דהא בכ"מ בגמרא דרשינן מדבר אפילו מקצת דבר, ומדמרבינן אפילו מקצת משמע דעיקר שם דבר מורה על כוליה רק שאפשר לכלול בו גם חצי דבר וכאן הסברא להיפך דשם דבר מורה רק על מקצת, ועיין בתוס' ב"ק מ' א' וסנהדרין פ"ו א', ואע"פ דדריש גז"ש, אך התם כתיב מן הדבר שהוא בודאי מורה על מקצת, משא"כ כאן.
והנה ברמב"ם פי"ד ה"ב משגגות כתב בענין זה ונעלם דבר ולא כל הגוף, והוסיף עוד, דבאופן שטעו הב"ד בעקירת גוף מצוה שבתורה אין זה נקרא שגגה אלא שכחה, וכנראה סמך טעם זה על לשון הכתוב ישגו, דבעינן דוקא שגגה ולא שכחה, ואם כי לא נתבאר לנו מנ"ל להוסיף טעם שלא נאמר בגמרא, אבל לפי"ז יש ליישב קצת הערתנו הנ"ל, דכאן לא רק מלשון דבר מדייק אלא גם מלשון ישגו, או דעיקר הדרשה מדבר הוא בסמיכות על הלשון ישגו.
.
(שם ד' א')
7מעיני הקהל. בית דין עם הקהל נוכבר בארנו דהלשון עדת ישראל שבפסוק זה ענינו ב"ד [ע"ל אות מ"ט], וזה פשוט ומבואר בכ"מ בגמרא דההוראה תלויה בב"ד והמעשה בקהל, והיינו שאין הב"ד חייבים להביא פר הע"ד אלא א"כ הורו הם בטעות והקהל עשו מעשה על פיהם, וכמש"כ לעיל אות נ"ד, ומסמיך זה כאן על לשון מעיני הקהל דקאי על הב"ד שהם לעינים להקהל, וכמו הלשון עיני העדה, ודייק זה מדלא כתיב ונעלם מהקהל.
[שם ה' א']
8מעיני הקהל. ארבע קהלי כתיבי נזדכתיב מעיני הקהל והקריבו הקהל ובשניהם היה אפשר לכתוב קהל בלא ה' הידיעה, ולכן דריש כאלו כתיב ד' פעמים קהל.
, [חד לגופיה], וחד לחייב על כל קהל וקהל נחשכל שבט ושבט מביא פר לעצמו, משום דשבט אחד נמי אקרי קהל, כפי שיתבאר בפסוק הבא, ובס"ה מביאין כל הצבור י"ב פרים, דהיינו לפי ערך מספר שבטי ישראל, וזה דייקינן מדלא כתיב מעיני קהל ישראל כמו דכתיב ואם כל עדת ישראל.
וחד להוראה שתלויה בב"ד ומעשה בקהל נטר"ל דמדכתיב ונעלם מעיני הקהל ועשו ולא כתיב ונעלם מעיניהם בא להורות דמעשה תלויה בקהל, דלא נפרש ונעלם מעיניהם ועשו היינו ב"ד בעצמם יעשו מעשה ע"פ הוראתם, אלא בעינן שהקהל יעשה מעשה ע"פ הוראת ב"ד, וכפי שיתבאר בדרשה הבאה
וחד לגרירה סר"ל אף שחטאו רוב ישראל בין שהם מעוט מנין השבטים, בין שחטאו רוב השבטים אף שהם מעוט כל ישראל, מביאין פרים כמנין כל השבטים, פר לכל שבט ושבט, משום דהמקצת שלא חטאו נגררין אחר הרוב שחטאו. והנה לפנינו בגמרא איתא במקום חד לגופיה – חד לשבט שעשה בהוראת ב"ד, ר"ל בהוראת ב"ד שלו ג"כ חייב, וכל דרשות אלה הם אליבא דר' יהודה ובכולן קיי"ל כן, רק בפרט זה דשבט שעשה בהוראת ב"ד שלו לא קיי"ל כן, אלא דאין חייבים רק על הוראת ב"ד הגדול, כמבואר לפנינו למעלה בדרשה ואם כל עדת ישראל ישגו ולא עדת אותו השבט, ולכן קבענו אנו כאן בפנים במקום דרשה זו – חד לגופיה, ודו"ק.
.
(הוריות ה' א')
9מעיני הקהל ועשו. יכול הורו ב"ד ועשו ב"ד חייבין, ת"ל הקהל ועשו, מעשה תלוי בקהל והוראה בב"ר סאנתבאר בדרשה הקודמת אות נ"ט וע"ע לעיל אות נ"ד.
[שם שם]
10ואשמו. אין חייבין על עשה ועל ל"ת שבמקדש סבהיינו טומאת מקדש וקדשיו, עשה שבמקדש – וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו' (פ' נשא) ול"ת היא ולא יטמאו את מחניהם (שם), ואם הורו ב"ד וטעו בענין טומאת מקדש וקדשיו אין מחויבים להביא פר העלם דבר של צבור וכדמפרש.
מאי טעמא, נאמר כאן ואשמו ונאמר בחטאת יחיד ואשם (פ' כ"ז), מה התם בחטאת קבועה אף כאן בחטאת קבועה סגר"ל מפני שהיחיד אם שגג בכאלה אינו מביא חטאת קבועה אלא קרבן עולה ויורד, יען שהענין המדובר בפרשת עולה ויורד (פרשה ה') היא טומאת מקדש וקדשיו, ואנן בעינן שהצבור חייבין פר בדבר שהיחיד חייב חטאת קבועה, אחרי שהתורה קבעה להם לשון אשמה אחד, כמבואר.
.
(שם ח' ב')
11ואשמו. מלמד כשם שהפרעין מן היחיד כך נפרעים מן הצבור.
(תו"כ)