1מכל האוכל. מכל האוכל ולא כל אוכל, פרט למאכל בהמה קכזדלא חשיב אוכל, ומבואר בחולין ע"ז א' דאם חשב עליו וייחדו למאכל אדם נחשב כמאכל אדם, ועיין בסמוך אות ק"ל השייך לענין זה.
ופרט למוקף צמיד פתיל בכלי חרס ונתן לתוך התנור קכחר"ל אוכל הנתון בכלי חרס המוקף צמיד פתיל ונתון בתנור טמא, מציל הצמיד פתיל על האוכלים מלהטמא, וזה ילפינן בחולין כ"ה א' מכלי חרס הנתון באהל המת שאם יש עליו צמיד פתיל מציל מה שבתוכו כדכתיב פ' חקת וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פלית עליו טמא הוא, משמע הא אם יש עליו צמיד פתיל טהור, והכי נמי כן הוא.
.
(תו"כ)
2מכל האוכל וגו'. תניא, מניין לטומאת אוכלין שהיא בכביצה, א"ר אבהו א"ר אלעזר, דאמר קרא מכל האוכל אשר יאכל, אוכל הבא מחמת אוכל, ואיזהו, זה ביצת תרנגולת, ור' אבהו דידיה אמר, מכל האוכל אשר יאכל, אוכל שאתה אוכלו בבת אחת, ושערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת קכטכפי פשטות הענין אין אוכלין פחותין מכביצה מתטמאין טומאת עצמן וגם אין מטמאין אוכל אחר או משקין או ידים. אמנם בתו"כ איתא דהא דבעינן שיעור כביצה הוא רק לטמא אוכלין ומשקין אחרים, אבל לטומאת עצמן מתטמאין בכל שהוא, וכ"ה דעת הרמב"ם ריש פ"ד מטומאת אוכלין, אבל התוס' בפסחים ל"ג ב' ס"ל דגם לטומאת עצמן צריך אוכלין בכביצה ומשקין ברביעית, וזה הוי כפשטות סוגיית הגמרא שלפנינו דאין מחלק בין טומאת עצמן לטמא אחרים. ומה שכתבו שם דגם רש"י ס"ל כן והשתדלו למצוא דעת רש"י מפורש כן, תמיהני שלא הביאו דבריו בחולין קכ"ח ב' שכתב על מ"ד שם בגמרא החותך כזית בשר וכו' טמא, וכתב רש"י וז"ל, בתוספתא לא גרסינן החותך כזית אלא החותך בשר וכגון דאיתא בכביצה, עכ"ל. הרי מפורש דס"ל דגם לטומאת עצמן צריך כביצה, דהא קאי שם אטומאת עצמן.
.
(יומא פ' א')
3אשר יאכל. פרט לאוכל סרוח קלוכן דריש בסמוך אשר ישתה פרט למשקה סרוחה, וזו דעת ר' אלעזר, אבל חכמים הוסיפו בזה אין משקין יוצאין לא ע"י עופות ולא ע"י פרה, ור"ל כל עוד שהן ראויין לעופות או לפרה אע"פ שאין ראויין לאדם לא יצאו מכלל תורת משקין. –
והנה הרמב"ם פ"ב הכ"א מטומאת אוכלין מפרש דהיינו דוקא כשמתחלה בשעה שנטמאו היו ראויין לאדם ואח"כ נתקלקלו, אבל אם קודם הטומאה נפסלו משתיית אדם אין מקבלין טומאה כלל, וכ"כ מפורש שם בהלכה י"ד, כל משקה שנסרח ואינה ראויה לשתיית אדם אינה מקבלת טומאה שנאמר אשר ישתה, וכן באוכלין, כמבואר שם, והראב"ד השיגו ומפרש דאפילו נסרח קודם שקיבל טומאה ג"כ מקבל טומאה, ומביא ראיה ממשנה דטהרות פ"ח מ"ו כל המיוחד למאכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב, משמע דכל זמן שלא נפסל מאכילת כלב לא נפיק שם אוכל מיניה, וכ"מ מרש"י פסחים מ"ה ב', ועיי"ש בכ"מ.
אך מה שקשה לי ביותר בדעת הרמב"ם איך יכלכל פשט הגמרא בפסחים שם הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין, הרי מפורש דאפילו לאחר שנתקלקלה מקבל טומאה, ודוחק גדול לפרש דאיירי שנטמאה מקודם ואח"כ עפשה, דאין פשטות הענין מורה כן, וגם בהכרח א"א לפרש כן, דהרי מסיים על זה ונשרפת עם הטמאה בפסח, דהיינו שאם זה הפת היא תרומה מותר לשרוף אותה עם עוד פת טמא אע"פ שמוסיף טומאה לתרומה, יעו"ש בטעם הדבר, והרי לדעת הרמב"ם אינה מקבלת טומאה לאחר שנתקלקלה מאכילת אדם, וצע"ג.
.
(ירושלמי תרומות פי"א ה"ב)
4אשר יבא עליו מים. מכאן שאוכל הבא במים הוכשר, אפל שאינו בא במים לא הוכשר קלאר"ל כל אוכל הראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה אלא א"כ נבלל במים, וזה הוא הנקרא בעלמא הכשר לטומאה. ומבואר בגמרא דאף דזה נפקא לן מפ' שבסמוך (ל"ח) וכי יותן מים על זרע, אך אצטריך חד לטומאת מת וחד לטומאת שרץ, ר"ל דבהעדר בלילת המים אינו מוכשר לקבל טומאת מת וטומאת שרץ. ואמנם לא כל דבר צריך הכשר, כמבואר בפרטיות בפ"ג דעוקצין, וכלל הדבר, כל שהוא מיוחד למאכל אדם צריך הכשר מפני שסופו לטמא אדם וכלים, וקיי"ל דכל המטמא טומאה חמורה, דהיינו אדם וכלים, צריך הכשר, וכפי שיתבאר לקמן פסוק ל"ז.
.
(חולין ל"ו א')
5אשר יבא עליו מים. אין לי אלא שמלאו, מניין שאפילו אם ירדו מאליהן ת"ל אשר יבא עליו קלבר"ל בכל אופן שבא עליו, ועיין ברש"י חולין ט"ז א' הובאה דרשה זו בשנוי לשון קצת.
.
(תו"כ)
6אשר יבא עליו מים. אין לי אלא מים, מניין לרבות הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב ת"ל וכל משקה קלגמפרש דהלשון וכל משקה מוסב על הלשון אשר יבא עליו מים וכל משקה, והוא הכשר, וס"ל דטומאת משקין הוי מדרבנן, ויש מ"ד דס"ל דטומאת משקין מדאורייתא ולדידיה נראה לו דהלשון וכל משקה מוסב על ענין דכתיב למעלה כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר בתוכו ומכל משקה אשר בתוכו.
, יכול אפילו מי תותים ומי רימונים ושאר מיני פירות, תלמוד לומר מים, מה מים מיוחדין שאין להם שם לוויי אף כל שאין להם שם לוויי קלדאיני יודע מה צריך לדרשה זו, תיפק ליה דכל הני דחשיב מקודם מצינו דאקרו משקה, וכדאיתא בתוספתא פ"ט דשבת מניין לדם שהוא משקה שנאמר ודם חללים ישתה, מניין ליין שנאמר ודם ענב תשתה חמר, מניין לדבש שנאמר ויניקהו דבש מסלע וכו' וכן יתר המינים, משא"כ מי תותים ורמונים ושאר מיני פירות כיון דלא מצינו דנקראו משקה אינם כלולים בשם משקה ושתיה. ואולי אצטריכא דרשה זו דלא נימא דכולם נכללים ביין שגם הוא מתמצה מפירות, וצ"ע.
.
(תו"כ)
7אשר ישתה. פרט למשקה סרוחה קלהעיין מש"כ לעיל אות ק"ל וצרף לכאן.
.
(ירושלמי תרומות פי"א ח"ב)
8בכל כלי. מניין שאם מלאן לגבל בהן את הטיט ולכבס בהן את הכלים ת"ל אשר יבא עליו, יכול אפילו בבורות שיחין ומערות, ת"ל כלי, מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל שהוא תלוש מן הקרקע קלוועיין בחולין ע"ז ב' ברש"י שהיה לפניו גירסא אחרת בדרשה זו.
.
(תו"כ)
9יטמא. מה תלמוד לומר, יטמא יטמא, אלא יטמא דרישא לטומאת משקין, יטמא דסיפא לטמא טומאת אוכלין קלזטעם הדיוק דדי היה לכתוב מכל האוכל אשר יבא עליו מים וכל אשר ישתה בכל כלי יטמא, ולא כמו דכתיב יטמא לאחר אוכל ולאחר משקה, ודריש חד לטומאת משקין וחד לטומאת אוכלין. וזו היא דעת חד מ"ד בגמרא דטומאת משקין מדאורייתא, וס"ל הא דכתיב וכל משקה וגו' הוא כפשוטו דמשקין מטמאין כמו אוכלין, ודעת איזו תנאים בגמרא דאין לטומאת משקין כל עיקר מן התורה, ומה דכתיב וכל משקה וגו' פירושו לענין הכשר אוכל, ר"ל שהאוכל אינו מטמא רק עד שיוכשר לקבל טומאה ע"י שנבלל במים או שאר משקה כפי שנתבאר לעיל. ומה שהכריח לתנאים אלה להוציא הלשון וכל משקה מפשוטו, הוא משום דאי ס"ד דוכל משקה מוסב על כל אשר בתוכו, הול"ל בקיצור כל אשר בתוכו מכל האוכל ומשקה יטמא, וגם מ"ד דיש לטומאת משקין עיקר מן התורה יליף ג"כ מכפל לשון יטמא כמבואר בפנים, והתנאים החולקים לא ס"ל דיוק זה, ולהלכה קיי"ל דטומאת משקין מדאורייתא וכמבואר ברמב"ם פ"ח מטומאת אוכלין.
.
(פסחים י"ח א')