1ועשיתם לו וגו'. וליחוש דילמא הך דאסהידו עליה טריפה הוי, אלא מכאן דאזלינן בתר רובא סחואין לומר דבדקינן לי' משום דקיי"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה ואם הרגו אין נהרגין כפי שיתבאר בסמוך. ועיקר הענין דאזלינן בתר רובא מבואר לפנינו בפ' משפטים בפסוק אחרי רבים להטות.
.
(חולין י"א ב')
2כאשר זמם. עדים זוממין אין צריכין התראה, מאי טעמא, מי איכא מידי דאינהו בעי קטלי בלא התראה ואינהו בעו התראה, ואנן בעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו סטוהם אמרו להרוג את זה בעדותם המוכחשת ולא התרו בו ההתראה שהעידו עליה.
.
(כתובות ל"ג א')
3כאשר זמם. שור המועד שהעידוהו שני עדים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית, הרי כאן ג' עדיות והן עדות אחת להזמה, נמצאת כת ראשונה זוממת הרי כאן שתי עדיות, הוא פטור והן פטורים ער"ל הרי כאן ג' עדיות מיוחדות שאם בטלה אחת מהן לא בטלו השתים ומשלם עליהם חצי נזק ואם לא בטלה הרי הוא מועד, והן עדות אחת להזמה, שהרי על ידי שלשתן הוא מועד, הלכך עדות אחת הן לכך שאם נמצאת כת ראשונה זוממת הוא פטור מלשלם על הנגיחה רביעית אלא חצי נזק, והן, הזוממין פטורין מתשלומי נגיחה שלישית, ואעפ"י שהם היו הגורמים לו לשלם עליה נזק שלם פטורין, שאין העדים משלמין ממון עד שיזומו כולן.
, נמצאת כת שניה זוממת הרי כאן עדות אחת הוא פטור והן פטורים, נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבים, ועל זה נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו עאכלומר, כולן חייבין לשלם החצי נזק של העדות נגיחה השלישית בין כולן וצד תמות משלמין שני עדים האחרונים שהעידו עליה.
.
(ב"ק כ"ד א')
4כאשר זמם. העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים והוזמו כל אחד לוקה ארבעים ואין משלשין ביניהם, מאי טעמא, אמר רבא, בעינן כאשר זמם לעשות עבר"ל לא כמו בממון, שאם העידו באחד שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין מחלקין חיוב התשלומין של הזוממין כפי מספר העדים שיתן כל אחד חלקו, אבל אם רצו לחייב מלקות אין מחלקין ביניהם המלקות רק כל אחד לוקה מספר שלם, משום דבממון כשיקבלו הנדון הרי הוא מצטרף בידו כפי שרצו להפסידו ומתקיים שפיר כאשר זמם, אבל במלקות אם ילקה כל אחד רק חלק ממספר ארבעים לא יתקיים כאשר זמם, שהרי הם רצו לחייבו מספר שלם.
.
(מכות ה' א')
5כאשר זמם. תניא, בריבי אומר, לא הרגו נהרגין, הרגו אין נהרגין, דכתיב כאשר זמם – ולא כאשר עשה עגכך הלשון ברש"י בגמרא כאן, וברמב"ם פ"כ ה"ב מעדות כך הוא הלשון, נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין מן הדין שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה, עכ"ל. ור"ל לאפוקי הכא שכבר נעשה מעשה על ידם. וע"ע מש"כ בסמוך אות פ' השייך לענין זה. וטעם דין זה בכלל כתב הרמב"ן דמכיון שנהרג נחשוב שהי' אמת אשר העידו עליו ובעונו מת, ואלו הי' צדיק לא יעזבנו ה' בידם וכמש"כ ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו, ועוד שלא יתן ה' לשופטים לשפוך דם נקי כי המשפט לאלהים הוא, ומה שב"ד עושה הקב"ה מסכים על ידם, עכ"ל. ואמנם אין זה אלא טעם רמזי ואגדי, ועיקר טעם יסודי בזה נעלם מאתנו, וכבר נסו חכמים רבים ראשונים ואחרונים למצוא טעם מסביר בזה. והקרוב והנראה יותר לאמת ומתקבל בזה, הם דברי ר' עובדיה מברטנורה בפי' על התורה וז"ל, עוד טעם אחר, שאם היו נהרגין נמצא שאין לדבר סוף שיהיה קרובי הנהרג מביאין עדים אחרים להרוג המזימין וכן קרובי הנהרגין וכן עד סוף העולם עכ"ל. ובצרוף הידוע עד כמה השתדלו גדולי חכמינו ז"ל להמעיט את מספר הרוגי ב"ד, עד שאמרו (מכות ז' א') סנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה נקראת חובלנית, ויש שאמר ואלו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם – הנה טעם זה מאיר עינינו. וכמה מן הפליאה הוא שכל החוקרים בענין זה לא הביאו דבריו הרצוים והנוחים האלה.
.
(חולין י"א ב' ברש"י)
6כאשר זמם לעשות. עדים זוממין אע"פ דלית בהו מעשה רחמנא קרייה מעשה, דכתיב כאשר זמם לעשות עדועי' במכות ב' ב' מפרש בגמרא רמז לעדים זוממין שלוקין מה"ת מניין, ופריך ותיפק ליה מלא תענה ברעך עד שקר ומשני משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו, ולפי המבואר כאן יש להעיר הלא רחמנא אחשבי' לדבריהם של עדים זוממין למעשה כמבואר. וצ"ל דהכונה דהלאו לא תענה אין בו מעשה כלומר בסתם עדות, ואף כי עדים זוממין רחמנא אחשבי' למעשה, אבל מ"מ הלאו שעליו צריכין ללקות אין בו מעשה, כי סתם העדאת עדים אין בו מעשה, ודו"ק.
.
(ב"ק ה' א')
7לעשות לאחיו. העדים שהעידו בעבד והוזמו נהרגין, ואע"פ דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו אפילו הכי אחיו הוא במצות עהדחייב הוא בכל המצות שהאשה חייבת.
.
(שם פ"ח א')
8לעשות לאחיו. תניא, ר' יוסי אומר, זוממי עדי בת כהן שזנתה איני יודע אם לו הוקשו ולחנק או לה הוקשו ולשרפה, כשהוא אומר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו – לאחיו ולא לאחותו, הוי אומר לבועל הוקשו עור"ל כל היכי דבעדותן מחייבין איש ואשה ודינן חלוק מקשינן דינם לדין האיש, כמו הכא שנדונין בחנק כמו הבועל.
.
(סנהדרין צ' א')
9לעשות לאחיו, לו ולא לזרעו, לפיכך העדים שאמרו איש פלוני בן גרושה ובן חלוצה, והוזמו, אין אומרים יעשו הם כבני גרושה וחלוצה עזר"ל שיפסל זרעם להנשא לכהן כשאר חלל.
אלא לוקין ארבעים, ולפסלוהו לדידיה ולא לזרעו, בעינן כאשר זמם לעשות וליכא עחוהא דלוקין ילפינן בגמרא מפסוק והיה אם בן הכות הרשע, כפי שיתבאר אי"ה לפנינו בפ' תצא.
.
(מכות ב' א')
10לעשות לאחיו. הצדוקים היו אומרים אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון עטדדרשו מה דכתיב בסמוך פ' כ"א ולא תחוס עינך נפש בנפש היינו אחר הריגת הנפש, ועיין בסמוך פסוק כ"א.
, אמרו להם חכמים, הרי הוא אומר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים פפירש"י לאחיו משמע שעדיין אחיו קיים, עכ"ל. ולא ידעתי משמעות פי' זה, וגם הלא מפורש אמרו ביבמות נ"ה ב' דגם לאחר מיתה נקרא שארו וכ"כ תוס' בב"ב קי"ד ב', ופסוקים הרבה נאמרו בלשון כזה, קול דמי אחיך, בגוע אחינו לפני ה', חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך, וכדומה הרבה רבו מלמנות. ובהגהות רש"ש בסנהדרין י' ב' כתב דלאחיו פירושו אחיו במצות וכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, והדוחק מבואר, והפסוקים שהבאנו סותרים זה [ואמנם כפירש"י מצינו ביבמות ח' ב' ואשה אל אחותה לא תקח, למעוטי לאחר מיתה דשריא, יעו"ש].
אבל לדעתי הבאור פשוט עפ"י מה דקיי"ל בדרשה לעיל הרגו אין נהרגין משום דכתיב כאשר זמם לעשות ודרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה, וא"כ בהכרח לומר שעדיין אחיו קיים, דאם נהרג הלא הוי כאשר עשה, ולפי"ז הוי שיעור הלשון הרי הוא אומר כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים – ר"ל דמדכתיב כאשר זמם ממילא בהכרח לומר שאחיו קיים, דאל"ה הוי כאשר עשה. וראי' נאמנה לפי' זה ממה דמתחיל הגמרא בפירוש משנה זו דוכוח החכמים עם הצדוקים, תניא, בריבי אומר הרגו אין נהרגין והיינו שעל דיוק משנה זו בנה הגמרא יסוד הדין דכאשר זמם ולא כאשר עשה. ודו"ק.
.
(שם ה' ב')
11ובערת הרע. אמר רבא, אדם טריפה שהרג או שרבע בפני ב"ד חייב, מאי טעמא, דכתיב ובערת הרע מקרבך פאר"ל דוקא בפני ב"ד, אבל שלא בפני ב"ד אלא בפני עדים פטור שמא יזומו ואם הוזמו אין נהרגין שהרי לא זממו אלא להרוג טריפה וכל עדות שאינה ראויה להזמה אינה עדות בדיני נפשות.
.
(סנהדרין ע"ח א')
12ובערת הרע. רוצח שלא נגמר דינו שברח מצוה לאתויי לבי דינא ולקיומא ביה ובערת הרע מקרבך פבדרשא זו כפולה לפנינו לעיל בפ' ראה (י"ג ו') ושם נתבארה.
.
(חולין ק"מ א')
13ובערת הרע מקרבך. נאמר כאן ובערת הרע מקרבך ונאמר בעגלה ערופה ואתה תבער דם הנקי מקרבך (כ"א ח'), מה להלן התזת הראש אף כאן התזת הראש פגבעגלה ערופה כתיב עריפה ולמדין עריפה עריפה מחטאת העוף דכתיב בה ומלק את ראשו ממול ערפו דהיינו התזת הראש. ובירושלמי הגירסא מה להלן ממול העורף והתזת הראש אף כאן ברוצח ממול העורף, והשמטנו הא דממול העורף, יען כי להלכה קי"ל דממיתין מן הצואר ממקום הסימנים כמבואר לפנינו ס"פ זו משום דמן הצואר הוי מיתה קלה ומהירה, יעו"ש.
.
(ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ג)