1ביער. מה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, אף כל מקום שיש רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, יצא חצר בעל הבית שאין רשות לניזק ליכנס לשם והרגו בשוגג אינו גולה יבכגון שזרק את האבן לחצרו והרג. ומיהו במקום שיש רשות רק לניזק לכנס לשם ג"כ אינו גולה דקרוב למזיד הוא וכבדרשות שבפ' הקודם.
.
(מכות ח' א')
2לחטב עצים. אבא שאול אומר, מה חטבת עצים רשות אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד יגהמלקה ארבעים למי שחייב מלקות. ולדעת הרמב"ם בפ"ה ה"ו מרוצחין הוי הפירוש שליח ב"ד שהכה לבע"ד שיציית דינא, ונבאר זה בסמוך, והראב"ד פי' שליח ב"ד שהלקה יותר ממה שאמדוהו ב"ד ומת תחת ידו, ודבריו תמוהים, שהרי משנה מפורשת במכות כ"ב א' שליח ב"ד שטעה במנין והוסיף רצועה אחת גולה, ואין ספק אצלי כמעט שט"ס בדבריו וצ"ל שליח ב"ד שהלקה כפי שאמדוהו ב"ד ומת תחת ידו, וזהו כמשנה הנזכרת והמכה מכה ואם מת ת"י פטור, ותימא על הכ"מ שלא עמד כלל בדברי הראב"ד, וכן התוי"ט העתיקם כצורתם ולא הרגיש כלל, והיא פליאה נמרצה.
ומה שראה הרמב"ם לפרש דפי' שליח ב"ד שבכאן פירושו שהכה לבע"ד שיציית דינא ולא פירש שהלקה את החייב מלקות, נראה דס"ל דדין זה לא אצטריך לאשמעינן כאן, דכבר תנינן במשנה מיוחדת כמבואר, אם מת תחת ידו הרי זה פטור, והביאו הרמב"ם בפ' ט"ז הי"ב מסנהדרין.
.
(שם שם)
3ונדחה ידו בגרזן. מכאן אתה אומר, נתכוין לקוץ את האילן ונפל על האדם והרגו הרי זה גולה ידר"ל לאפוקי ממה דקיי"ל נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם וכו' דפטור מגלות משום דקרוב למזיד הוא משום דעכ"פ כיון להרוג אבל בנתכוין להרוג דומם וצומח והרג את האדם נקרא שוגג, דכל הריגה שאינה לבע"ח לאו הריגה הוא, וכגון לקוץ את האילן, כדמפרש. וא"כ אין כאן כונה להריגה.
[ספרי].
4ונשל הברזל. נשמט הברזל מקתו והרג – הרי זה גולה, מן העץ המתבקע – אינו גולה, דכתיב ונשל הברזל, ויש אם למקרא – ונשל קרינן טובאור הענין, כי אופן הפלת הברזל על ההרוג יצוייר בשני אופנים, האחד הוא שנשמט הברזל מקתו [מהיד של קרדום], וגם שנסבך הגרזן בעץ המתבקע ומשם נפל [הגרזן], שזה הוי כח כחו, ולא כרש"י שהבקעת נפלה דלפי הפשט הכל אנשמט הברזל קאי וכ"פ הרמב"ם וס"ל לחכמים דכשהרג הברזל מכח כחו אינו חייב עליו וסמכו זה על הלשון ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו וס"ל יש אם למקרא, דהיינו שהברזל נעקר ישר ממקומו והרג, אבל אם נסבך הגרזן בעץ המתבקע ומשם נפל והרג אין מכוון לשון זה אלא צ"ל כמו ונישל, והיינו שאיך שהוא נישל חייב, ואחרי דקיי"ל יש אם למקרא ע"כ צריך לפרש כאופן הראשון, ועיקר הטעם משום כח כחו. ובזה יתבאר הדרשה הבאה מה נשילה הנאמר להלן מכה אף נשילה הנאמר כאן מכה, וכלומר שהברזל עצמו מכה מכת ראשון ולא ע"י בקעת העץ שהיא מכח שני של האדם, כמו ונשל את הגוים, שהוא בעצמו כביכול נושל אותם, וע' ברש"י בפסוק זה, ובתוי"ט האריך הרבה בזה, וכבר השיגו עליו יתר מפרשי המשנה.
וראיתי לנכון להעתיק לכאן דברי הריטב"א שנוחים ומתקבלים מאוד, וז"ל. דודאי אפילו לפי המקרא אין מקום לאל"ף בינתיים [עי' רש"י], ומדרש מסורת אינו אלא שניתן מקום לאדם לומר בין ונשל בקמ"ץ ובין ונישל בחיר"ק כמו ונפץ את עולליך (תהילים קל״ז:ט׳) ונקף סבכי היער (ישעיהו י׳:ל״ד) וכיוצא בהם, וכיון דאיכא למידרש ונישל בחירק דרשינן לי' מהכרעת הכתוב שלא נאמר ונשל הברזל מעצו דעלה סמכינן נמי השתא, אלא דההוא לאו הכרחה הוא לחודיה אלא שעושה הכרח במסורת לימוד ונשל הברזל בחיר"ק, ורבנן דאמרי יש אם למקרא ונשל קרינן משמע פועל עומד כפשוטו שהברזל מתנשל מן העץ שעומד בתוכה וכו', עכ"ל. ועוד האריך בזה, והחכם רוו"ה האריך הרבה מאוד בענין זה ולא מצאתי קורת רוח בדבריו.
.
(מכות ז' ב')
5ונשל הברזל. נאמר כאן נשל ונאמר להלן (פ' עקב) ונשל ה' אלהיך את הגוים האל, מה נשילה דלהלן מכה אף נשילה דכאן מכה טזנתבאר בבאור דרשא הקודמת.
.
(ירושלמי מכות פ"ב ה"ב)
6ומצא. ת"ר, ומצא פרט לממציא את עצמו, מכאן א"ר אליעזר בן יעקב, אם משיצתה האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה פטור יזר"ל דהלשון ומצא משמע שהוא שם ומצאו הברזל הנישל, אבל כשהוציא הלה את ראשו אחר שנזרק הברזל אין זה ומצא אלא ממציא את עצמו.
.
(מכות ח' א')
7הוא ינוס. הוא ולא זוממין, לפיכך העדים שאמרו מעידים אנו באיש פלוני שחייב גלות ונמצאו זוממין אין גולין תחתיו אלא לוקין ארבעים יחמדייק יתור לשון הוא, ומשמע לי' רק הוא ולא הבאים מחמתו.
.
(שם ב' ב')
8אל אחת הערים. ולא יהיה גולה מעיר לעיר יטר"ל דהו"א כיון דיש הרבה ערי מקלט רשאין להגלות מעיר אחת של ערי מקלט לעיר אחרת של אותן הערים, ומאותה העיר לעיר אחרת ומאחרת לאחרת ולחזור חלילה, אשמעינן דכיון שגלה לעיר אחת מחויב לישב שם כל זמנו עד מות הכהן הגדול כמבואר בפ' מסעי. ומדייק כל זה מלשון אל אחת הערים דהי' יכול לכתוב הוא ינוס אל הערים האלה, ומדאמר אל אחת הערים משמע דמכיון שסר אל אחת הערים ישב שם כל זמנו וכמש"כ בפ' מסעי כי בעיר מקלטו ישב עד וגו'. וטעם הדבר נראה דזכות הוא להגולה שלא יפגשנו גואל הדם בברחו מעיר לעיר ויהרגנו, דכשהורגו בעת שהוא חוץ לעיר מקלט אין לו דם.
[ספרי].
9וחי. ע"ל בפ' ואתחנן בפ' ונס אל אחת מן הערים האל וחי (ד' ב') וצרף לכאן.