1ולקח הכהן וגו'. תניא, מניין למנחת סוטה שטעונה תנופה בבעלים, אתיא יד יד משלמים, כתיב הכא ולקח הכהן מיד האשה, וכתיב התם (פ׳ צו) ידיו תביאנה, מה להלן בעלים אף כאן בעלים, ומה כאן כהן אף להלן כהן, הא כיצד, מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף קלההבעלים שבכאן היא האשה השותה, ואע"פ דכל תנופה בבעלים היא ולא היה צריך לשאול מניין זה בסוטה, אך איצטריך מפני דקי"ל דבכלל כל תנופות קדשים נוהגות באנשים ולא בנשים חוץ ממנחת סוטה, כמבואר לפנינו בפ' צו (ז'), ועל זה פריך מניין זה שמנחת סוטה משונה משארי מנחות לענין זה, ועיין בפרשה הבאה פ' י"ט לענין מנחת נזירה דילפינן מסוטה.
.
(שם י"ט א׳)
2מיד האשה. ולא מיד שלוחה, מיד האשה – שאם פרסה נדה לא היתה שותה קלואין הטעם מפני שמטמאה את המנחה, דהא חרבה היתה דכתיב לא יצוק עליה שמן, וחרבה לא הוכשרה לקבל טומאה, כמבואר לפנינו בפ' שמיני, אלא מפני שנדה אסורה לבא לעזרה, כמבואר ר"פ תזריע ואל המקדש לא תבא, והיא צריכה להיות בעזרה לתנופה ולקחת המנחה מידה.
[ספרי].
3והניף. וכי על ידו הוא מניף והא על ידה הוא מניף, אלא מכאן שהוא נוטל מתוך כלי חול ונותנה בכלי שרת וכהן מניח את ידו תחתיה ומניפה קלזופריך בירושלמי ואין הדבר מכוער, שיתן הכהן ידו תחת ידה, ומשני מביא מפה ומניחה בין ידו לידה, ופריך שוב וכי אינו חוצץ, ומשני, לעולם בלא מפה, ורק מביא כהן זקן, ואפי' תימא כהן בחור, אין יצה"ר מצוי לשעה, ע"כ. והרמב"ם כתב סתם שמניח ידו תחת ידיה, וכפי הנראה ס"ל כאוקימתא בתרייתא שכן דרכו בכ"מ לפסוק כלישנא בתרא, או אוקימתא בתרייתא, כנודע לרגיל בחבורו. וצריך באור במה תתיישב לפי אוקימתות אחרונות הקושיא וכי אין הדבר מכוער, כי תירוצים אלו שייכים רק אליבא דאמת שאין אנו חוששים להרהורים וכדומה, אבל מידי כיעור הלא לא יצא הדבר, וצ"ל כי בדבר שאין חשש הרהור באמת אין גם כיעור, אך יש לעיין בכלל זה בכ"מ בש"ס כמו בכתובות ק"ה א' מכוער הדיין וכו' ובחולין מ"ד ב' אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור וכו', אע"פ דמדינא אין שם איסור, יעוי"ש, ויש ליישב.
.
(ירושלמי סוטה פ"ג ה"א)
4והניף והקריב. מקיש הגשה לתנופה, מה תנופה כשרה כל היום דכתיב (פ׳ אמור) ביום הניפכם, אף הגשה כשרה כל היום קלחעפ"י הכלל דכל מצוה שמצותה ביום כשרה כל היום, וכל מצוה זו נוהגת ביום, כפי שיתבאר להלן פסוק ל'.
.
(מגילה כ׳ ב׳)
5והניף והקריב. לימד על מנחת סוטה שטעונה תנופה והגשה קלטכמבואר בדרשות הקודמות.
.
(מנחות ס׳ ב׳)
6לפני ה'. יכול במערב, ת"ל אל פני המזבח, אי אל פני המזבח, יכול בדרום, ת"ל לפני ה', הא כיצד, מגישה בקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן ודיו קמהלשון לפני ה' מורה על קיר מערבי של מזבח שהוא כנגד פתח ההיכל, שההיכל במערב, ופני המזבח זה דרום, שהכבש של מזבח הוא בדרום, ועיין באור הענין בציורים ברש"י מנחות י"ט ב', ומ"ש ודיו, מפרש בגמ' דר"ל שאין צריך להגיש מנחה גופה למזבח אלא בכלי היינו שיכוף הכלי עד שתהיה הסולת נוגעת במזבח, וכמבואר לפנינו בפ' ויקרא (ב' ח').
.
(סוטה י"ד ב׳)