1מזכר עד נקבה. דומיא דזכר ונקבה שנעשין אב הטומאה, יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה שהכניסוה למקדש פטורין ובאור הענין, דאדם וכלים נעשין אב הטומאה ע"י שתי סבות, ע"י מגע וע"י מדרס, כגון הנוגע במת שהוא אבי אבות הטומאה נעשה הנוגע אב הטומאה, והזב והזבה הם ג"כ אבות הטומאה, וכן הכלים הראוים למדרס ולמושב הזב נעשין אב הטומאה ע"י מדרס של זב כמבואר בפ' מצורע, והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא, יצא כלי חרס שאינו ראוי למדרס משום דאם נטמא אין לו טהרה אלא ישבר כמבואר בפ' שמיני, ולכן קי"ל מדרס כלי חרס טהור, וכן ע"י מגע במת, דכתיב (פ' חקת) וחטאו ביום השביעי, וכל אשר יגע בו הטמא, כל היכי דקרינן ביה וחטאו דיש לו טהרה בטבילה קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא, וכל היכי דלא קרינן ביה וחטאו לא קרינן ביה והנפש הנוגעת, וכלי חרס אין לו טהרה.
ועיין בסוגיא כאן באה עוד דרשה מפסוק זה מזכר עד נקבה תשלחו מי שיש לו טהרה במקוה, יצא שרץ שאין לו טהרה, ולכן פסק חד אמורא דהמכניס טמא שרץ למקדש חייב ומכניס שרץ עצמו פטור, אבל לא קי"ל כן, ולכן השמטנו דרשה זו.
.
(עירובין ק"ד ב׳)
2מזכר עד נקבה. אמר רב נחמן אמר רב, טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן ואודם אין חייבין על ביאת מקדש זלובן דומה לקרי ואודם לדם נדה, ובין שראו שניהם כאחת ובין שראו זה אח"ז, והרבותא בזה אע"פ דקי"ל דאין זכר מטמא באודם ואין נקבה מטמאת בלובן, כמבואר בפ' מצורע, אך אם ראו שניהם כאחת דממ"נ הם טמאים הו"א דחייבים על ביאת מקדש קמ"ל מגזה"כ כדמפרש.
, שנאמר מזכר עד נקבה, זכר ודאי נקבה ודאית, אי הכי, כי איטמי בשאר טומאות נמי, אמר קרא מזכר – מטומאה הפורשת מן הזכר חר"ל דפריך כיון דפטורם בא מגזה"כ מזכר עד נקבה, א"כ יהיו פטורים אפי' אם נטמאו בשאר טומאות, והול"ל סתם טומאת אוהל שנטמאו פטורים על ביאת מקדש, ומשני אמר קרא מזכר מטומאה הפורשת מן הזכר דהיינו לובן, וכן עד נקבה מטומאה הפורשת מן הנקבה דהיינו אודם, ומדייק מדהיה די לכתוב זכר או נקבה. ובדרשה הסמוכה בא רבוי מיוחד לשילוח טו"א בשאר טומאות, ואותו הדורש אינו מסתפק ברבוי המ"ם דמזכר כמבואר כאן.
.
(נדה כ"ח ב׳)
3מזכר עד נקבה. אחד גדולים ואחד קטנים במשמע טדאם היה הכונה גדולים דוקא היה אומר מאיש עד אשה, דשם איש יונח על גדול, כמבואר לפנינו בפ' וישלח (ל"ד כ"ה).
[ספרי].
4אל מחוץ למחנה. מה ת"ל, שיכול אין לי רק שלא יגעו בארון ובנושאים, אבל יקנו להם מקום בפני עצמן, ת"ל אל מחוץ למחנה תשלחום יר"ל דהו"א כיון דהפרשה הזאת כתובה סמוך להפרשיות דאיירי בארון ובנושאים, הוי עיקר הקפידא רק שלא יגעו טמאים בהם, אבל מותרים להיות במחנה במקום מיוחד.
.
(שם)
5תשלחום. לרבות טומטום ואנדרוגינוס שנטמאו בשאר טומאות חוץ מלובן ואודם יאעיין מש"כ לעיל אות ח'.
.
(שם)
6תשלחום. לרבות כלים, ולרבות את מי שאינו יכול להשתלח יבכפי הנראה דריש כן מרבוי לשון אל מחוץ למחנה תשלתום דמיותר הוא, אבל לא נתבאר איך שייך לכלול כלים בלשון רבוי זה. וי"ל דסמיך אסיפא דקרא ולא יטמאו את מחניהם, דכיון דהטעם הוא שלא ימצא טומאה במחנה א"כ אין נ"מ איזו טומאה שהיא, אם אדם אם כלים.
.
(שם)
7ולא יטמאו את מחניהם. תניא, יכול יהיו זבים וטמאי מתים משתלחים למחנה אחת, ת"ל ולא יטמאו את מחניהם, ליתן מחנה לזה ומחנה לזה יגשהזב משתלח חוץ למחנה שכינה וחוץ למחנה לויה ומותר להיות במחנה ישראל, וטמא מת משתלח רק חוץ למחנה שכינה ומותר להיות גם במחנה לויה, והמצורע משתלח חוץ לכל השלש מחנות. ומה שלא חשיב כאן מצורע הוא משום כי להמצורע ידוע קביעות מחנה מיוחדה, כמבואר בפ' מצורע בדד ישב, שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו, יעוי"ש. וזו דעת ר' יהודה, ור"ש דריש בענין אחר, וקי"ל כר"י. –
וכלל סדר השילוחים והמחנות כך הוא, מצורע משתלח חוץ לשלש מחנות, ומה היא מחנה ישראל, ירושלים וכל עיירות המוקפות חומה. זב וזבה משתלחין חוץ לשתי מחנות, והיינו מחנה שכינה ומחנה לויה, מחנה לויה היא מתחלת הר הבית עד תחלת עזרת ישראל, ושער נקנור בכלל מחנה לויה, וטמא מת משתלח חוץ למחנה שכינה, והיינו מתחלת עזרת ישראל ולמערב, ובמדבר לפנים מן הקלעים, והוא חצר אוהל מועד. עיין מכל זה בפסחים ס"ז א', פ"ה ב', זבחים קי"ז א' ופ"א דמס' כלים.
.
(פסחים ס"ז א׳)
8ולא יטמאו את מחניהם. הרי זו אזהרה לטמא הבא אל המקדש ידואיצטריך לאשמעינן זה משום דאין עונשין אא"כ מזהירין, והעונש מפורש בפ' חקת את משכן ה' טמא ונכרתה הנפש.
.
(מכות י"ד ב׳)
9ולא יטמאו את מחניהם. [מכאן לטמא שבא למקדש לוקה, ואע"פ דבעלמא לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו, שאני הכא דלאו שקדמו עשה הוא] טוהעשה בכאן היא וישלחו מן המחנה. והסברא בזה, דכיון דאפשר לקיים העשה קודם עבירת הלאו לא נקרא זה הלאו ניתק לעשה ואפי' תקיימנו אתר עבירת הלאו לא נפטר מן המלקות. ובסוגיית הגמ' כאן פלפול בענין זה אם כלל זה הוא בכ"מ.
.
(שם ט"ו א׳)