1וישלחו מן המחנה. תניא, רבי יוסי אומר, לא מקומו של אדם מכבד את האדם אלא האדם מכבד את מקומו, וכן מצינו באהל מועד שבמדבר, שכל זמן שהיה נטוי אמרה תורה וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב, הוגללו הפרוכת הותרו הזבים והמצורעים ליכנס לשם אכי הפרוכת היו נגללין בשעת נסיעתן והיו נוסעין אז כולם ובאים זבים ומצורעים ונכנסים במתנה. ועיין מש"כ בענין אגדה זו בס' שמות בפסוק במשוך היובל המה יעלו בהר.
.
(תענית כ"א ב׳)
2וישלחו מן המחנה. אמר רבא, כתיב וישלחו מן המחנה וגו׳ אל מחוץ למחנה תשלחום, מה ת"ל, ללמד, שכל היכי דקרינא ביה אל מחוץ למחנה תשלחום קרינן ביה וישלחו מן המחנה, וכל היכי דלא קרינא ביה אל מחוץ למחנה תשלחום לא קרינן ביה וישלחו מן המחנה, מכאן לטמאי מתים שדחקו ונכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה שפטורים על ביאת מקדש בטומאה בר"ל שדחקו ונכנסו בשעת הקרבת פסח. והבאור הוא דמחוץ למחנה פירושו לגמרי אף מן העזרה, ומן המחנה פירושו היכל, דכך משמע מן המחנה אפילו מקצת מחנה דהיינו היכל, ור"ל כל היכי דקרינא אל מחוץ למחנה תשלחום דהיינו אף מן העזרה קרינן ביה מן המחנה אפילו מן ההיכל, וכל היכי דלא קרינא ביה אל מחוץ למחנה מן העזרה דהיינו בפסח הבא בטומאה שמותרים ליכנם לעזרה דצרכי פסח נעשים שם, לא קרינן ביה וישלחו ממקצת מחנה אף מן ההיכל. ואמנם זה פשוט דרק מכרת איפטרי, אבל איסור עשה איכא.
ועיין בסוגיא כאן במשנה, הפסת שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות ואם אכלו פטורין מכרת, ור' אליעזר פוטר אף על ביאת מקדש, ומפרש בגמרא טעמיה דר"א בזה"ל, ר"א אומר יכול דחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהיו חייבין ת"ל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, בזמן שטמאי מתים משתלחין זבים ומצורעים משתלחין, בזמן שאין טמאי מתים משתלחין [כגון פסח הבא בטומאה] אין זבים ומצורעים משתלחין, ע"כ. ולא ס"ל כהדרשה שבסמוך שיש שעה שזבים ומצורעים משתלחין ואין טמאי מתים משתלחין, יעוי"ש. והנה פשוט דקי"ל כחכמים נגד ר"א, וכ"פ הרמב"ם, ולכן השמטנו דרשה זו מפני שאינה אליבא דהלכתא כדרכנו בחבור זה.
.
(פסחים צ"ה ב׳)
3כל צרוע וכל זב. ויאמר טמא מת ואל יאמר זב ומצורע ואני אומר, אם טמאי מתים משתלחין זבים ומצורעים לא כל שכן גדזבים ומצורעים חמורים מטמא מת מפני שטומאה יוצאת מגופן.
, אלא יש לך שעה שזבים ומצורעים משתלחין ואין טמאי מתים משתלחין, ואיזו היא, זה פסח הבא בטומאה דכשרוב צבור טמאי מת עושין פסח בטומאה וזבים ומצורעים שבהם נדחין, שלא נדחו מפני הפסח רק טמאי מת ולא טמאים אחרים. ומכאן יליף ר' שמעון בן לקיש דאם רוב הצבור טמאים נעשה פסח בטומאה, ולא ניחא ליה ללמוד מפסוק דפ' בהעלותך בענין פסח שני איש איש כי יהיה טמא לנפש איש נדחה ואין צבור נדחין כמו דיליף ר' יוחנן, משום דאי מהתם אפשר לומר דרק יחיד נדחה לפסח שני, צבור לית להו תקנתא כלל, ועיין מה שכתבתי עוד בפרשה בהעלותך שם. –
והנה לא נתבאר לר' יוחנן דלא ס"ל דרשה זו יש לך שעה שזבים ומצורעין משתלחין ואיזו היא זה פסח הבא בטומאה, מה יעשה בדיוק לשון זה יאמר טמאי מת ואל יאמר זב ומצורע וכו'. וי"ל עפ"י המבואר בתענית כ"א ב' [והובא לעיל] דבשעת סילוק מסעות זבין ומצורעין משתלחין חוץ למחיצתן, אפשר לשמש הלשון יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין לענין זה דהיינו בשעת סילוק המסעות, ודו"ק.
.
(פסחים ס"ו ב')
4וכל זב. וכל זב – לרבות בעל קרי, וכל טמא – לרבות טמא שרץ, כל צרוע למה לי, איידי דכתב כל זב כתב נמי כל צרוע הר"ל אע"פ דאינו מרבה מאומה. ועיין מגילה ח' ב' חקרו בגמ' רבוי לשילוח מצורע מוסגר, ותמיהני שלא דרשו רבוי מלשון פסוק זה כל צרוע, וצ"ע.
.
(שם ס"ז א׳ וב׳)