1ונקרא שמו. מאן דאמר חליצה שבח הוא לו יליף גז"ש ונקרא שמו, ויקרא בהם שמי (פ' ויחי), מה קריאה דלהלן שבח אף קריאה שבכאן שבח קסזנראה כונת הדרשה בכלל, כי הנה פשטות ענין החליצה וקריאת שמו בישראל בית חלוץ הנעל הוא ענין בזיון כדי לביישו על אשר לא ייבם אותה ואינו מקים שם לאחיו המת, וכמש"כ ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, והנה זה ניחא בשעה שהברירה בידו לייבם או לחלוץ והוא בורר בחליצה אז צריך לסבול בזיון על זה, אבל לפי מה דקיי"ל דבזה"ז אפילו כשרוצה לייבם אין מניחין אותו אלא לחלוץ דוקא משום טעמים שונים בזה [שמא אינו מכוין למצוה וכדומה, וכן משום חרם דרגמ"ה שלדעת איזו פוסקים גזר שלא לישא שתי נשים אפילו במקום מצוה כמו יבום], וא"כ באופן כזה קשה למה יפרסמו בזיונו בשעה שמצדו רוצה לקיים המצוה כמאמרה, דהיינו לייבם, ורק אנו אין מניחין אותו, על זה אמר דמ"ד דבזה"ז מצוה בחליצה יותר מיבום, הוא יפרש דהלשון ונקרא שמו בישראל אינו לשון גנאי אלא שבח הוא לו שציית דינא וחולץ במקום שרוצה לייבם, ומסמיך זה בדרך גז"ש ללשון ויקרא בהם שמי ששם הוא ענין מכובד, ודו"ק.
אך עדיין אינו מיושב לפי"ז למה ישא בכלל בזיון סדר החליצה והרקיקה וכו' אחרי דאין בו האשמה מה שאינו מייבם, כמבואר, ויהיה לפי"ז ראיה למש"כ הרבה מראשונים דגוף ענין החליצה לבד תכלית התרתה לשוק יש בו ענין רוחני ותקון לנשמת המת, עיין ברמב"ן ורבינו בחיי ובספרי אחרונים, ולכן עיקר הקושיא רק מהפרסום ולא מגוף המעשה.
.
(ירושלמי יבמות פי"ב ה"ו)
2ונקרא שמו בישראל. מכאן שמצוה על העומדים שם לענות חלוץ הנעל קסחעי' מש"כ בדרשה הבאה.
.
(יבמות ק"א ב')
3בישראל. אמר רבא, אין הגר רשאי להיות דיין לחליצה ואפילו אמו מישראל, שנאמר ונקרא שמו בישראל, עד שיהיו אביו ואמו מישראל קסטנראה דס"ל כת"ק במשנה יבמות ק"ו ב' דהאי בישראל קאי על הב"ד ולא על הצבור העומדים שם, והיינו שהב"ד בעת סדורם את החליצה יכנוהו כן, ולכן פוסל את הגר אפי' כשאמו ישראלית, יען דשם ישראל מורה על מיוחס מכל צד. ומה שדרשו בדרשה הקודמת מלשון זה שמצוה על העומדים שם לענות חלוץ הנעל מפרש בקדושין י"ד א' דזה ילפינן מן ונקרא שמו, יעו"ש. וזו דעת ר' יהודה במשנה הנזכרת, ולפי אוקימתא דגמ' דקדושין לא ידעתי למה עשו המפרשים מחלוקת בין רבנן ור"י, אחרי דמקור דרשותיהם שונות, כמבואר, ורק רבנן מוסיפים שגם הב"ד מחויבים בקריאת זה השם, ואדרבה מסוגיא דקדושין דפריך והא מבעי ליה להא דמצוה על כל העומדים שם לקרוא מוכח דרבנן לא פליגי על דין זה, דאל"ה מאי קושיא, וצע"ג.
.
(שם ק"ב א')
4בית חלוץ הנעל. מי שהיה נשוי שתי נשים ומת, ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה, ונחלוץ לתרווייהו, אמר מר זוטרא בר טוביה, אמר קרא בית חלוץ הנעל, בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים קעוה"ה שאינו מייבם לשניהן כמבואר בפסוק הקודם אשר לא יבנה את בית אחיו, בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, וכן אינו מייבם אחת וחולץ אחת כמבואר לעיל בפסוק ז' בדרשה ואם לא יחפץ האיש, יעו"ש.
.
(שם מ"ד א')
5בית חלוץ הנעל. בישראל בית חלוץ הנעל, כיון שחלץ בה נעל הותרה לכל ישראל, מכאן ליבמה שקונה עצמה בחליצה קעאמשום דכיון דאין ההיתר שלה מפורש בתורה יש סברא לומר דמצות חליצה היא מצוה לעצמה ואינה מתרת כלל, לכן דריש בישראל בית חלוץ הנעל ראויה להביאה בית משחלצה, ור"ל ביתה שתבנה יקרא על שם מאורע זו.
.
(קדושין י"ד א')
6חלוץ הנעל. ותהא יבמה יוצאת בגט מק"ו, ומה אשת איש שאין יוצאת בחליצה יוצאת בגט, זו שיוצאת בחליצה אינו דין שיוצאת בגט, אמר קרא חלוץ הנעל, נעל אין, מידי אחרינא לא קעבנראה דאין זה מטעם גזה"כ לבד אלא גם עפ"י הסברא, דכיון דעיקר כונת החליצה הוא לביישו על אשר לא ייבמה ואינו מקים שם לאחיו המת, כמ"ש ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו וכו', א"כ ממילא מבואר דרק החליצה שייך בזה, דבגט אין בו בזיון, ומסמיך זה על לשון הנעל, דדי היה לכתוב בית החלוץ, אלא מרמז דרק הנעל חולצתו ופוטרתו ממנה ולא דבר אחר, וטעם הדבר הוא מפני הסברא שכתבנו, ודו"ק.
.
(שם שם)