1ונתתה הכסף. הפורט סלע ממעות מעש"ש, בית הלל אומרים, פורט בשקל כסף בשקל מעות, ומנלן דמחללינן דכתיב ונתתה הכסף ריבה אפי' כסף שני סזר"ל מי שיש לו מעות מעש"ש במטבעות נחושת וכבד עליו משאם בדרך ורוצה להחליפם במטבעות כסף לא יחליפם כולם בכסף אלא רק מחצה, ומחצה ישאר בנחושת, וטעם הדבר משום דאם יביאו הכל רק מטבעות כסף ויצטרכו כולם לפרוט שם אצל שולחני על פרוטות יתייקרו הפרוטות ויפסידו למעש"ש, ובאו לאפוקי מדעת ב"ש דאסור להחליף, אלא דרשי דמדכתיב יתרון מלה הכסף, דכיון דכתיב מקודם וצרת הכסף היה די לכתוב אח"כ ונתתם בכל אשר תאוה נפשך בא לרבות שאפשר שיוליכו לירושלים כסף שני מאותו שחללו עליו המעש"ש, והיינו כפי המצוייר שמחלל מטבעות נחושת על מטבעות כסף.
.
(שם מ"ה א')
2בכל אשר תאוה. אין מחללין מעשר שני על מטבע שאינה יוצאת, דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך סחאין הכונה במטבע שאינה יוצאת כלל דפשיטא הוא, כיון שאינה מטבע כלל, אלא קמ"ל דגם על מטבע של מדינה אחרת אם המלכיות מקפידות שלא יהיה מהלכים שם לאותו המטבע ומתוך כך אינה יוצאה ברחבה, ואינו יכול להשיג בה כל צרכיו, והכתוב אומר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך, וזה כולל ברחבה ובחירות גמורה.
[מעשר שני פ"א משנה ב' וברע"ב].
3בכל אשר תאוה וגו'. תניא, בכל אשר תאוה נפשך – כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר – פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי בפרי וגדולי קרקע סטולד מולד יין מענבים ושכר מתמרים, למעוטי כמהין ופטריות ומים ומלח דאינם פרי מפרי אינם נקחין בכסף מעשר, וכן הוו בקר וצאן גדולי קרקע שגדלים מן הצמחים, ופרט זה דגדולי קרקע מבואר בגמרא דבא למעט דגים. ותמיהני על הרמב"ם דחשיב בפ"ז ממעשרות כל הדברים שאינם נקחים בכסף מעשר ולא חשיב דגים שבגמרא הזכירו זה ביחוד ומפורש. וע' בתוי"ט מעש"ש פ"א מ"ג.
ויש להעיר שלא חשיב גם פרטים אלה שיהיו הדברים הנקחים תלושים ולא מחוברים, וגם יהיו דבר המתקיים שיכולין להגיע לירושלים, שכן חשובים הם במשנה ה' פ"א דמעש"ש, והמפרשים לא גילו מקור לדין זה, וכנראה מדברי הרמב"ם פ"ז ה"ד ממעש"ש טעם הדבר מפני שאין דומין לבקר וצאן, דז"ל שם, ואין לוקחין פירות מחוברין לקרקע ולא פירות שאין יכולין להגיע לירושלים לפי שאין דומין לבקר וצאן, וצ"ע.
והנה כאן חשיב בעלי חיים לגדולי קרקע, ובענינים אחרים לא חשבינן כן, ויתבאר מזה אי"ה לקמן בפ' תצא בפ' לא תחסום שור בדישו (כ"ה ד').
.
(עירובין כ"ז ב')
4בבקר ובצאן וגו'. תניא, בן בג בג אומר, בבקר – מלמד שלוקחין בקר על גב עורו, ובצאן – מלמד שלוקחין צאן על גב גיזתה, וביין – מלמד שלוקחין יין על גב קנקנו עבסמוך יתבאר דעיקר מצות מעש"ש הוא לקנות שלמים ולאכול בירושלים, ואמר בזה שלוקחים בקר על גב עורו, וכו', ר"ל שהלוקח בהמה לשלמים יצא העור לחולין אע"פ ששוה יותר וא"צ למכרו ולחזור ולאכול בירושלים, וכן בצאן וגיזתה ויין וקנקנו, ודריש כן משום דלמה תפס דוקא אלה המינים והול"ל בקצור ונתת הכסף במאכל ובמשקה או שלא לכתוב כלל, מאחר שכבר כתיב בכל אשר תאוה נפשך, וכל דבר בכלל.
, ובשכר – מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ עאתמד הוא מים שע"ג חרצנים וזגים ושמרי יין, אבל עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר מפני שהוא כמים.
.
(שם כ"ו ב')
5ובשכר. וסמיך ליה ואכלת, מלמד שהשתיה בכלל אכילה עבהא דלא יליף מיין דכתיב מקודם, מפרש בגמרא משום דיש לדחות דאכליה ע"י אנגרון והוא מין מאכל שנותנין בו יין, אבל שכר ליכא למימר כן דמידי דמשכר בעינן וכמו שכר דכתיב בנזיר, ומהאי טעמא מבואר בגמרא דלא ילפינן זה מפסוק הקודם (כ"ג) ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' תירשך, משום דאפשר לדחות דאכלי' ע"י אנגרון. ויש להעיר ברש"י נדה ל"ב א' דמביא מקור להא דשתיה בכלל אכילה מפסוק הנזכר בעוד שבגמרא נדחתה ראיה זו, וי"ל משום דכיון דאחר דילפינן זה משכר א"כ אליבא דאמת קיימא גם הראיה מיין ותירש, ולמה לנו לדחוקי לאוקמי דאכלי ע"י אנגרון. והנ"מ אם שתיה בכלל אכילה רבות ושונות הן, ובארנום לפנינו בפ' אחרי בפסוק כל נפש לא תאכל דם, יעו"ש.
.
(יומא ע"ו א')
6ושמחת. נאמר כאן שמחה ונאמר להלן (פ' תבא) ושמחת, מה שמחה האמורה להלן שלמים, אף שמחה האמורה כאן שלמים עגשם בפ' תבא כתיב מפורש וזבחת שלמים ואכלת ושמחת, ואשמעינן כאן דמעיקר מצות מעש"ש הוא לקנות בהם שלמים ולאכלם בשמחה. והכונה היא ע"פ מ"ש בפסחים ק"ט א' אין שמחה אלא בבשר, ובבבלי זבחים נ' א' למדו זה בגז"ש שם שם דכתיב במעשר ובשלמים, והובא לפנינו לעיל בפסוק כ"ג, יעו"ש. ויתרון לדרשת הירושלמי שידעינן ממנה שהחיוב לאכול בשמחה מה שאין אנו יודעים מדרשת הבבלי.
.
(ירושלמי חגיגה פ"א ה"ב)
7אתה וביתך. ר' אליעזר היה אומר, משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, שנאמר ושמחת אתה וביתך עדלכאורה הו"ל לומר בקצור משבח אני את מי שאינו יוצא מביתו ברגל ולמה תלה זה בעצלנים דוקא, והלא גם מי שהוא זריז בכל מעשיו ורוצה לקיים מצות ושמחת אתה וביתך ג"כ אינו יוצא מביתו ברגל, וי"ל משום דבאמת מי שהוא רגיל לצאת מביתו יום יום אין שמחה לו לכשיהיה כלוא ביו"ט כל היום בבית, ורק מי שהוא בטבעו עצל וגם בחול אינו יוצא מביתו, אז אע"פ שבכלל הוי מדת העצלנות מדה מגונה, מ"מ לענין זה שבח הוא לו, כי על ידי זה מקיים מצות שמחת יו"ט כמאמרה, ושמחת אתה וביתך, שכל היום הוא בחוג משפחתו, והוא ע"ד מ"ש בפסחים נ' ב' יש עצל ונשכר.
והנה אע"פ דפ' זה לא כתיב ביו"ט, בכ"ז יליף ליו"ט משום דהענין הוא דכיון דחזינן דבשמחה כתיב אתה וביתך, ולא יתכן שמחה לאיש בלא ביתו, א"כ ביו"ט דכתיב שמחה ממילא יש שם חיוב אתה וביתך, כך נ"ל. ולפי"ז א"צ למש"כ הרש"ש דכונת הגמרא כאן לפסוק אחר, יעו"ש.
.
(סוכה כ"ז ב')
8אתה וביתך. א"ר תנחום א"ר חנילאי, כל יהודי שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, שנאמר ושמחת אתה וביתך עהוביתו זו אשתו, ומשמע דא"א לאדם יחידי לשמוח שמחה אמתית כשהוא לבדו. ובזה יש לפרש מש"כ התוס' ובעה"מ בר"ה ו' ב' דאע"פ שאין האשה מחויבת לעצמה בשמחת החג משום דהוי מ"ע שהז"ג בכ"ז חייבת משום בעלה, יעו"ש. והענין הוא ע"פ המבואר הכא דמי שאין לו אשה אינו יכול לקיים ושמחת אתה וביתך, א"כ בשמחת החג דכתיב ג"כ כזה, א"א לו לקיים לבדו מצוה זו, והסברא נוטה דאם היא אינה נוטלת חלק בשמחתו אין שמחתו שלמה, ולכן חייבת גם היא בגללו, וכעין סברא זו כתב הר"ן בריש פ"ב דקדושין דאע"פ שאין האשה מחויבת במצות פו"ר מ"מ יש לה מצוה שמסייעת לבעלה לקיים מצותו הוא, ועוד נבאר מזה בס"פ זו.
.
(יבמות ס"ב ב')
9אתה וביתך. מכאן שהבעל מביא קרבן על אשתו אפילו שלא מדעתה עור"ל אותן הקרבנות שחייבת להביא לטהרתה, כגון זבה ויולדת וכדומה, דבלא"ה א"א לה להטהר ולאכול בקדשים וכיוצא בזה, וא"א לו לקיים ושמחת אתה וביתך, ולכן מותר לו להפריש גם בתוך השנה. וע"ע בבבלי נדרים ל"ה ב', ובמק"א בארנו ענין זה בארוכה.
.
(ירושלמי פסחים פ"ח ה"א)