ויתפלל אברהם. מניין שהמבקש מחבירו מחילה ואינו מוחל לו שהוא אכזרי, שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים יאלכאורה י"ל דאין ראי' מאברהם, דאולי עשה כן לפנים משורת הדין, כנודע שהי' עושה כל מעשיו במדת החסד, וכמ"ש במכות כ"ד א' הולך צדקות זה אברהם וכו', והבאור הוא דלשון צדק מורה בעלמא על לפנים משוה"ד, כמ"ש בחולין קל"ד א' צדק צדק תרדוף, צדק [ותר] משלך ותן לו, אך אם הי' כן, הי' הפסוק משמיענו שמחל לו כמו שמודיע שהתפלל בעדו, אלא ודאי דהמחילה היתה מצד הדין ממש, ולכן אין כל רבותא בזה, וא"צ הפסוק להשמיענו זה, ורק הא שהתפלל בעדו שזה באמת לפנים משוה"ד – זה הודיע הכתוב. –
וע' באו"ח סי' תר"ו ס"א כתב הרמ"א וז"ל, והמוחל לא יהי' אכזרי מלמחול אם לא שמכוין לטובת המבקש מחילה, וציין על זה גמרא דיומא, ועיי"ש בע"ז ובאורי הגר"א ועוד אחרונים כולם תפסו עליו דענין הגמרא שמביא למקור דין זה איירי כשאינו מוחל לטובת עצמו, ר"ל לטובת המוחל ולא לטובת הנמחל, וגדול מאוד הצער שדנו את הרמ"א למוטעה בפשע הגמ'. ויען כי מצאתי בזה מרגניתא לקיים דברי הרמ"א ויותר מזה כי דבריו מאירים כספירים לכן נעתיק בזה דברי הגמרא ודברי התופסים עליו, וז"ל הגמרא ביומא שם פ"ז ב', אחרי שהובא שם שהי' רב מבקש כמה פעמים מחילה מר' חנינא [על איזו קפידא] ולא אתפייס לי' ר' חנינא, פריך הגמ' והיכי עביד ר' חנינא הכי שלא מחל לו, ומשני, ר' חנינא חלמא חזי לי' לרב דזקפוהו בדיקלא וגמירי דכל דזקפוהו בדיקלא רישא הוי, אמר, שמע מינה בעי למיעבד רשותא, ולא איפייס, כי היכי דליזל וליגמר אורייתא בבבל, ופירש"י וז"ל, ראה חלום לרב שתלאוהו בדקל והוא סימן נשיאות, ור' חנינא ראש ישיבה הי', וכשראה חלום זה על רב דאג למות, לפי שאין מלכות נוגעת בחבירתה, אמר אדחי' מהכא ויברח לבבל ושם יהי' ראש ולא נדחין למות בשבילו, עכ"ל, ותפסו התופסים על הרמ"א, הרי מבואר מפורש דמה שר' חנינא לא מחל לו היתה בשביל טובת עצמו ולא בשביל טובת רב, וכמה איומה השגה זו.
אבל ראה זה פלא (והעירני על זה ידידי הרה"ח ר' שמעון כהן נ"י ) כי בנוסחת ש"ס כת"י כאן (המובאה בד"ס) יש גירסא אחרת, דבמקום שכתוב לפנינו דזקפוהו בדיקלא ש"מ בעי למיעבד רשותא, כתוב שם דזקפוהו בבבל, ש"מ בעי למיעבד רשותא בבבל, והבאור הוא, כי רב ור' חנינא שניהם היו בא"י, וראה ר' חנינא בחלום כי רב יהי' לראש ישיבה בבבל, אך ידע כי לא ירצה רב לילך מא"י לבבל, לכן לא רצה ר"ח להתפייס לו, כדי שע"י זה ידחק לי' המקום כאן בא"י וילך מכאן וילך לבבל ויהי' שם ראש ישיבה, וכסיום לשון הגמרא [גם בגירסתנו] ולא אפייס כי היכי דליזל וליגמר אורייתא בבבל, ולפי"ז באמת לא אתפייס לי' ר"ח כי אם בשביל טובתו של רב, ודברי הרמ"א מאירים. והנה אע"פ שכנראה לא ראה הרמ"א את הש"ס כת"י, כנראה מזמן מציאותו [ע' הקדמה לס' דקדוקי סופרים], אך אמנם כגירסת הכת"י הזה נמצא גם בס' ארחות חיים לר' אהרן הכהן מלוניל, וגירסת הרש"ג בתשובה הנדפסת ביוחסין שכתב מאן ריש סדרא בבבל, אמר לי' אבא אריכא, ואקיים בי' חלמא דחזא לי' ר' חנינא דזקפוהו התם, עכ"ל, וא"כ הלא י"ל כי כבר ידע הרמ"א מגירסא זו, וגם אין להחליט בכלל כי הרמ"א לא ראה את הש"ס כת"י, אחרי כי בעל קרבן נתנאל והחיד"א ועוד גדולי החכמים ראוהו, כמבואר בהקדמה לס' ד"ס. –
ולכלל דינו של הרמ"א נראה להביא ראי' נאמנה ממ"ש בתענית כ' ב', מעשה בר' אליעזר בר' שמעון שנזדמן לו אדם אחד מכוער ביותר, אמר לו, שלום עליך רבי ולא החזיר לו שלום, אמר לו, כמה מכוער אותו האיש וכו', ואח"כ הרגיש ראבר"ש שחטא במה שהכלימו וביקש ממנו מחילה ולא רצה אותו האיש למחול לו, וכתבו התוס' בשם מס' ד"א דאותו אדם הי' אליהו, ולטוב נתכוין שלא רצה למחול לו כדי שלא ירגיל בדבר, ע"כ, והן הן דברי הרמ"א, ופלא על הפוסקים שלא העירו מזה. [שם צ"ב א']
וע' באו"ח סי' תר"ו ס"א כתב הרמ"א וז"ל, והמוחל לא יהי' אכזרי מלמחול אם לא שמכוין לטובת המבקש מחילה, וציין על זה גמרא דיומא, ועיי"ש בע"ז ובאורי הגר"א ועוד אחרונים כולם תפסו עליו דענין הגמרא שמביא למקור דין זה איירי כשאינו מוחל לטובת עצמו, ר"ל לטובת המוחל ולא לטובת הנמחל, וגדול מאוד הצער שדנו את הרמ"א למוטעה בפשע הגמ'. ויען כי מצאתי בזה מרגניתא לקיים דברי הרמ"א ויותר מזה כי דבריו מאירים כספירים לכן נעתיק בזה דברי הגמרא ודברי התופסים עליו, וז"ל הגמרא ביומא שם פ"ז ב', אחרי שהובא שם שהי' רב מבקש כמה פעמים מחילה מר' חנינא [על איזו קפידא] ולא אתפייס לי' ר' חנינא, פריך הגמ' והיכי עביד ר' חנינא הכי שלא מחל לו, ומשני, ר' חנינא חלמא חזי לי' לרב דזקפוהו בדיקלא וגמירי דכל דזקפוהו בדיקלא רישא הוי, אמר, שמע מינה בעי למיעבד רשותא, ולא איפייס, כי היכי דליזל וליגמר אורייתא בבבל, ופירש"י וז"ל, ראה חלום לרב שתלאוהו בדקל והוא סימן נשיאות, ור' חנינא ראש ישיבה הי', וכשראה חלום זה על רב דאג למות, לפי שאין מלכות נוגעת בחבירתה, אמר אדחי' מהכא ויברח לבבל ושם יהי' ראש ולא נדחין למות בשבילו, עכ"ל, ותפסו התופסים על הרמ"א, הרי מבואר מפורש דמה שר' חנינא לא מחל לו היתה בשביל טובת עצמו ולא בשביל טובת רב, וכמה איומה השגה זו.
אבל ראה זה פלא (והעירני על זה ידידי הרה"ח ר' שמעון כהן נ"י ) כי בנוסחת ש"ס כת"י כאן (המובאה בד"ס) יש גירסא אחרת, דבמקום שכתוב לפנינו דזקפוהו בדיקלא ש"מ בעי למיעבד רשותא, כתוב שם דזקפוהו בבבל, ש"מ בעי למיעבד רשותא בבבל, והבאור הוא, כי רב ור' חנינא שניהם היו בא"י, וראה ר' חנינא בחלום כי רב יהי' לראש ישיבה בבבל, אך ידע כי לא ירצה רב לילך מא"י לבבל, לכן לא רצה ר"ח להתפייס לו, כדי שע"י זה ידחק לי' המקום כאן בא"י וילך מכאן וילך לבבל ויהי' שם ראש ישיבה, וכסיום לשון הגמרא [גם בגירסתנו] ולא אפייס כי היכי דליזל וליגמר אורייתא בבבל, ולפי"ז באמת לא אתפייס לי' ר"ח כי אם בשביל טובתו של רב, ודברי הרמ"א מאירים. והנה אע"פ שכנראה לא ראה הרמ"א את הש"ס כת"י, כנראה מזמן מציאותו [ע' הקדמה לס' דקדוקי סופרים], אך אמנם כגירסת הכת"י הזה נמצא גם בס' ארחות חיים לר' אהרן הכהן מלוניל, וגירסת הרש"ג בתשובה הנדפסת ביוחסין שכתב מאן ריש סדרא בבבל, אמר לי' אבא אריכא, ואקיים בי' חלמא דחזא לי' ר' חנינא דזקפוהו התם, עכ"ל, וא"כ הלא י"ל כי כבר ידע הרמ"א מגירסא זו, וגם אין להחליט בכלל כי הרמ"א לא ראה את הש"ס כת"י, אחרי כי בעל קרבן נתנאל והחיד"א ועוד גדולי החכמים ראוהו, כמבואר בהקדמה לס' ד"ס. –
ולכלל דינו של הרמ"א נראה להביא ראי' נאמנה ממ"ש בתענית כ' ב', מעשה בר' אליעזר בר' שמעון שנזדמן לו אדם אחד מכוער ביותר, אמר לו, שלום עליך רבי ולא החזיר לו שלום, אמר לו, כמה מכוער אותו האיש וכו', ואח"כ הרגיש ראבר"ש שחטא במה שהכלימו וביקש ממנו מחילה ולא רצה אותו האיש למחול לו, וכתבו התוס' בשם מס' ד"א דאותו אדם הי' אליהו, ולטוב נתכוין שלא רצה למחול לו כדי שלא ירגיל בדבר, ע"כ, והן הן דברי הרמ"א, ופלא על הפוסקים שלא העירו מזה. [שם צ"ב א']