1קרבן ראשית. איזה הוא קרבן ראשית, שתי הלחם ובכורים, ולמה נקראו ראשית שהן ראשית לכל המנחות וכן הוא אומר (פ' פינחס) בהקריבכם מנחה חדשה לה', [ובבכורים הוא אומר (פ' משפטים) ראשית בכורי אדמתך]נטר"ל דלכן מכונים בשם ראשית להורות שהם קודמין להקרב לכל המנחות הבאות מתבואת שנה זו. וכונת הכתוב כאן להורות דאע"פ שאסרתי לך הבאת שאור ודבש למזבח, בכ"ז יש פרטים יוצאים מן הכלל שמותרים לבא משאור ודבש, והם שתי הלחם ובכורים, ששתי הלחם באים חמץ כדכתיב (פ' אמור) חמץ תאפינה, ובכורים באים מן הדבש כמו בכורי תאנים ותמרים, וכלולים בשם קרבן ראשית ע"ש דמכונים בשם ראשית כמבואר.
.
(מנחות נ"ח א', פ"ד ב')
2תקריבו. יכול יהא יחיד מתנדב ומביא קרבן ראשית נדבה, ת"ל קרבן ראשית תקריבו, צבור אמרתי לך ולא יחיד ססמיך על הדרשה הקודמת דקרבן ראשית שבכאן ענינו שתי הלחם ובכורים שמביאין הצבור משאור ודבש, יעו"ש, ועל זה אמר יכול שגם ליחיד הותר להביא קרבנות אלו ת"ל תקריבו – לצבור הותר ולא ליחיד.
.
(שם נ"ח א')
3תקריבו. יכול מכיון שנקראו שתי הלחם ובכורים קרבן ראשית לפיכך אם קרבן קרבן אחר לא יקרבו, ת"ל תקריבו מכל מקום סאקאי על המבואר בדרשה ראשונה בפסוק זה דקרבן ראשית שבכאן פירושו שתי הלחם ובכורים ונקראו ראשית מפני שהם קודמים להקריב לכל המנחות הבאות מתבואת שנה זו, יעו"ש, על זה אמר כאן, יכול אם קדמן מנחות אחרות שוב לא יקרבו אותן כיון שנתאחרו והכתוב קראן ראשית, ת"ל תקריבו מכל מקום. ויתכן בטעם הדרשה הזאת דמדייק משום דלפי הפשט הול"ל תקטירו מהם כמ"ש בתחלת הפסוק כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו, ושינה וכתב תקריבו לרמז לדרשה כמבואר.
[תו"ב].
4תקריבו אותם. יכול יהא הצבור מביאין נדבה שאור ודבש כדרך שמביאין חובתן כיוצא בזה, ת"ל תקריבו אותם – אותם ולא נדבה סבגם דרשה זו נסמכת על הדרשה שבראש פסוק זה דקרבן ראשית שבכאן ענינו שתי הלחם ובכורים ושהצבור מביאין אותן משאור ודבש, ועל זה אומר כאן, יכול כמו שהותר לצבור להביא שאור ודבש בקרבן חובה כך הותר להם להביא גם נדבה משאור ודבש, קמ"ל אותם – חובה ולא נדבה. ומדייק זה כנראה מדהיה יכול לכתוב תקריבום ולהשמיט מלת אותם.
.
(מנחות נ"ח א')
5ואל המזבח לא יעלו. אין לי אלא מזבח, כבש מנין ת"ל ואל המזבח לא יעלו סגבס' התוה"מ פירש בטעם דרשה זו משום דכ"מ דכתיב סתם מזבח כולל גם כבש [הוא התל שעולין בו למזבח], אבל לדעתי זה נסתר ממ"ש בזבחים פ"ו א', ת"ר כל הנוגע במזבח יקדש, אין לי אלא מזבח, כבש מניין ת"ל את המזבח, ע"כ, והנה הפ' כל הנוגע במזבח הוא בפ' תצוה, ופ' את המזבח הוא בפ' פקודי, ואי ס"ד דסתם שם מזבח כולל גם הכבש א"כ ל"ל להביא ממרחק מפ' פקודי פסוק את המזבח ולרבות מן את או מן ה' יתירא, כפירש"י שם, תיפק ליה דבפסוק זה גופיה דכל הנוגע כתיב מזבח וממילא כלול גם הנגיעה בכבש, אלא ודאי מבואר מזה, דסתם מזבח אינו כולל כבש, אם לא היכי שיש רבוי יתירא כמו התם את המזבח, וכן צ"ל בדרשה שלפנינו, דהיה יכול לכתוב ולמזבח לא יעלו וכתב ואל המזבח בא לרבות כבש.
גם י"ל דטעם הדרשה הוא מדלא כתיב ועל המזבח (בעי"ן), "ואל" משמע סמוך למזבח והוא הכבש. ובכלל כל עליה למקום גבוה דרך שפוע ממטה למעלה בא, ברב המקומות בכה"ק, מקושר עם אל (לא עם על) כמו עלה אל ההר, ומדכתיב כאן אל משמע דיש כאן מקום שפוע, והוא הכבש.
, יכול לכל דבר כבש במזבח ת"ל תקריבו אותם, אותם הוא דרבאי לך כבש כמזבח, מידי אחרינא לא סדר"ל רק לענין איסור העלאת שאור ודבש דמי כבש למזבח, אבל לענין העלאה לכבש דברים זולת אלה שאסור להקריבן למזבח לא אתקש כבש למזבח ואין חייבים על זה. ואמנם זה פשוט דרק לענין פטור זה יוצא כבש מכלל מזבח, אבל זולת זה אתקש כבש למזבח לענין כמה דברים, וכמ"ש בזבחים פ"ו א' כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו כך הכבש מקדש, ועוד ענינים שונים.
.
(מנחות נ"ז ב', זבחים ע"ז א')
6לא יעלו לריח ניחח. תניא, ואל הבזבוז לא יעלו לריח ניחח, לריח ניחח אי אתה מעלה אותם אבל אתה מעלה אותם לשם עצים, יכול כל דבר כן, ת"ל תקריבו אותם, אותם אתם מעלה לשם עצים, מידי אחרינא לא סהואי לאו מעוט זה הו"א בכל דבר שמסופקים בהם אם יקריבום למזבח או לא יעלום לשם עצים, כגון אברי חטאת שנתערבו באברי עולה, ובשר חטאת הוא בבל תקטירו ועולה כולה כליל, הו"א שיקריבום לשם עצים, כלומר לא לשם קרבן, או כגון מנחת ישראלית הנשואה לכהן שיש לשניהם חלק בה, דמחמת חלק שלה צריך להקטיר רק הקומץ, והשירים נאכלין כדין מנחת ישראל, ומחמת חלק שלו צריך להקטיר כל המנחה כדכתיב (פ' צו) וכל מנחת כהן כליל תהיה, הו"א דבאופן כזה צריך להקריב לשם עצים, קמ"ל, אלא במשל הראשון צריך להוציא האברים לבית השריפה ובמשל השני צריך לפזר השירים על בית הדשן כמבואר בסוגיא.
ודע דברמב"ם פ"ה ה"ג מאסמ"ז כתב בענין זה בזה"ל, אם העלה שאור ודבש למזבח לשם עצים פטור, עכ"ל, ולשון זה מורה מפורש דהיתר זה מוסב רק אדיעבד, ותמה אני למה שינה מפשטות לשון הגמרא אבל אתה מעלה לשם עצים דמשמע מפורש גם לכתחילה, וגם יש ראיות דבאמת רשאים גם לכתחילה להעלות לשם עצים, שכן אמרו בסוטה כ"ג א' בענין דאיירי שם, אפשר דמסיק להו להשירים לשם עצים, וכן נראה לדייק מסוגיא שלפנינו, אברי חטאת שנתערבו באברי עולה [ובשר חטאת הוא בבל תקטירו ועולה כולה כליל], ר"א אומר יקטיר על המזבח ורואה אני את בשר החטאת מלמעלה כאלו הן עצים, ופירש"י דכיון דאינו מכוין להקטרה שרי עכ"ל, וחכמים פליגי עליה וס"ל דיצאו לבית השריפה, ומפרש בגמרא מ"ט דר"א אמר קרא ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח, לריח ניחח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים, ופריך ורבנן מאי טעמייהו, ומשני אמר קרא אותם, אותם אתה. מעלה [ר"ל שאור ודבש] אבל מידי אחרינא לא, יעו"ש, ואי ס"ד דכלל העלאה זו הותרה רק בדיעבד לענין פטור מלקות הו"ל לרבנן לומר אימר דאמר רחמנא אתה מעלה בדיעבד אבל לכתחילה לא, ומדלא אמרו כן, ש"מ דבאמת הותר זה גם לכתחילה, ובאמת כן גם הסברא מחייבת, דכיון דאינו מכוין לשם קרבן הוי כמתעסק בעלמא ולמה יהיה אסור, ואיך שהוא דברי הרמב"ם בזה צ"ע רב.
.
(זבחים ל"ז א')