1אם עולה קרבנו. מלמד שבין עולת נדבה ובין עולת חובה ובין תמורתן נוהג בהם כל הפסולים האלהיטהרבותא בעולת חובה משום דקיי"ל בעולת חובה שאם הפריש בהמה לעולתו והעני מביא עוף [ע"ל ה' ו'] והוה אמינא דאינה חמורה גם לענין פסולין, קמ"ל. וטעם הדיוק דהא כיון דאיירי כאן בעולת נדבה כמבואר בפ' הקודם בדרשה כי יקריב לא הו"ל כאן לומר אם עולה סתם, שלשון זה כולל גם עולת חובה, אלא הול"ל אם עולת נדבה קרבנו, ומדכתיב סתם אם עולה בא לרבות שכל הפסולים נוהגין גם בעולת חובה, וכמבואר. והרבותא בתמורה היא, שקדושה חלה עליה בבע"מ קבוע ואינה יוצאת לחולין (משא"כ בעולה שאין קדושה חלה עליה בבע"מ קבוע ויוצאת לחולין ע"י פדיון) והו"א דאין כל הפסולים האלה נוהגים בה ת"ל אם עולה לרבות גם תמורתה.
.
(שם)
2קרבנו. קרבנו ולא הגזול כהרבותא היא אפילו אם נתיאשו הבעלים למ"ד יאוש קני, דאע"פ שקנה אותו בכ"ז פסול לקרבן. וטעם הדבר מבואר בגיטין נ"ה ב' שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, ועיין מש"כ בפ' הקודם בדרשה מכם פרט לגזול.
.
(ב"ק ס"ו ב')
3קרבנו. לרבות שלמים שהפסולים נוהגים בהם כאהרבותא בזה מבואר בתו"כ דלא נימא כיון דקילי שלמים שבאים ג"כ נקבות הוכשרו גם בפסולין קמ"ל. וטעם הדיוק מדהול"ל אם עולה הוא, דהא קאי על ענין קרבן שבפ' הקודם.
[תו"כ].
4מן הבקר. להוציא את הטריפה כבפשוט דטעם הדיוק הוא ממלת מן כמש"כ בפסוק הקודם אות י"ג. והנה אע"פ דטריפה אסורה גם להדיוט, מ"מ אצטריך למעט פסולה ביחוד בקדשים, משום דאין ראיה מחולין לקדשים, שהרי חלב ודם אסורין להדיוט ומותרין לגבוה. ועיין בסוגיא כאן יליף דין פסול טריפה לקרבן עוד מדרשות אחרות, והרמב"ם בפ"ב ה"י מאסמ"ז הביא על זה טעם משום הקריבהו נא לפחתך וזה לא נאמר כלל בגמרא, ולקמן בפ' אמור (כ"ב י"ט) בפסוק תמים זכר בבקר ובצאן בארנו ענין זה והנ"מ לדינא.
.
(מנחות ה' ב')
5זכר. זכר ולא נקבה, ומה ת"ל למטה (פ' י') ואם מן הצאן קרבנו זכר יקריבנו – להוציא טומטום ואנדרוגינוס כגר"ל דהכא משמע זכר ולא נקבה והתם משמע זכר ודאי ולא ספק זכר, ולמדין מכאן להתם ומהתם לכאן.
.
(בכורות ס"א ב')
6תמים. מה ת"ל, ללמדך כשם שאם אינו תמים אינו עולה לרצון כך אם אינו כענין זה אינו עולה לרצון כדר"ל כסדר כל הפרטים המבוארים בפרשה. וטעם הדיוק מלשון תמים הוא משום דא"א לומר דלגופיה אתא תמים ולא בעל מום, דזה מפורש כתיב בפ' אמור שבעל מום לא ירצה לקרבן.
.
(תו"כ)
7יקריב אותו לרצונו. ת"ר, יקריב אותו מלמד שכופין אותוכהלמי שחייב עולה או שלמים כופין אותו ע"י משכון שממשכנים אותו, אבל החייב חטאת ואשם אין כופין משום דכיון דלכפרה באים לא משהי הבעלים עצמם להביא.
, וכתיב לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כועיין בקדושין נ' א' הסבירו בגמרא ענין רצון בכפיה משום דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה. והבאור הוא, כי באמת כל איש מישראל רוצה בפנימיות נפשו לקיים מצות התורה אלא שיצרו מתגבר עליו למנוע המצוה, מסבת יצר הכסף כמו הכא, ולכן כופין אותו שיגלה דעתו ממה שטמון בפנימיות נפשו, ועיין ברמב"ם ס"פ ב' מגירושין בענין זה.
אך לכאורה אינו מבואר מנ"ל להגמרא לפרש יקריב אותו בעל כרחו ודלמא חד מאמר הוא יקריב אותו לרצונו, רק לרצונו, וי"ל משום דא"כ היתה כונת הכתוב הו"ל לכתוב להיפך לרצונו יקריב אותו, דכן דרך הכתוב לכתוב דבר העיקר בתחלה.
.
(ערכין כ"א א')
8לרצונו. מלמד שאין מתכפר לו עד שיתרצהכזעיין מש"כ בדרשה הקודמת.
.
(שם שם)
9לרצונו. אמר שמואל, עולה צריכה דעת שנאמר לרצונו, מאי קמ"ל, תנינא אין מתכפר לו עד שיתרצה, לא צריכא דפריש ליה חבריה, מהו דתימא כי בעינן דעת מדידיה אבל מדחבריה לא, קמ"ל כחר"ל כגון שהיה אחד חייב עולה ובא חבירו והפרישה משלו לכפרתו של זה, וקאמר דבעינן שיודיע את המתכפר, והרבותא היא משום דלפעמים לא ניחא ליה לאדם להתכפר בדבר שאינו שלו.
.
(שם שם)