1וסמך. ת"ר, כיצד סומך, הזבח עומד בצפון ופניו למערב והסומך עומד במזרח ופניו למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרנות של זבח כטעיין לקמן בפ' אחרי בפסוק וסמך אהרן את שתי ידיו.
ולא יהא דבר חוצץ. בינו לבין הזבח לעיין מש"כ בסמוך אות ל"ז.
ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם ועל עולה עון עשה ול"ת הניתק לעשה לאר"ל על כל קרבן על מה שהוא בא, ולא חשיב שלמים יען כי השלמים אינם באים על חטא וא"צ ודוי. ועיין ברמב"ם פ"ג הט"ו מקרבנות שכתב בזה הלשון, ונראה לי שאומר דברי שבח על השלמים עכ"ל. אמנם תמיהני טובא כמו על הגמ' כן על הרמב"ם שלא הביאו מקרא מפורש בענין ודוי על השלמים, והוא בד"ה ב' (ל' כ"ב) שבעת הימים מזבחים זבחי שלמים ומתודים לה', והאי ומתודים בודאי הם דברי שבח, דלא שייך ודוי עון כיון דאין השלמים באין על חטא. ומלבד פסוק זה לא נמצא מפורש ענין ודוי על הקרבן, זולת בשעיר של יוהכ"פ כתיב והתודה עליו, ושם למדין גם לפר של יוהכ"פ, ועיין מש"כ לקמן פרשה ד' פסוק כ"ו ופרשה ה' פ' ה' בדרשה והתודה. ונראה דענין הודוי הוא מעין שאמרו שצריך לפרט את החטא [ע' יומא פ"ו ב'], וטעם הדבר כדי שיהיה ניכר על מה הקרבן מכפר, ועיין לפנינו בפ' תשא בפסוק אנא חטא העם הזה חטאה גדולה.
.
(יומא ל"ו א')
2וסמך. כל היום כשר לסמיכה, דכתיב וסמך, וסמיך ליה ושחט, מה שחיטה כל היום דכתיב (פ' קדושים) ביום זבחכם, אף סמיכה כל היום לבושחיטה הוי כל היום מדכתיב ביום זבחכם שמצותה ביום כמבואר וקיי"ל כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום.
.
(מגילה כ' ב')
3וסמך. הסמיכה אינה נוהגת בבמה, דכתיב יקריב אותו לפני ה' וסמך לגזהו רק בבמה קטנה, והיינו במה שכל יחיד עושה לו לעצמו בחצרו ובגנתו להקריב עליו קרבנותיו [בשעת היתר הבמות דהיינו קודם בנין הבית בשילה ואחרי שנחרב שילה בימי עלי – קודם שנבנה המקדש בירושלים], אבל בבמה גדולה דהיינו במת צבור שהיה בנוב וגבעון קודם שנבנה המקדש היה נוהג גם סמיכה. וטעם הדבר משום דבבמת יחיד לא היתה השכינה שורה ואין זה נקרא לפני ה' וכפי שיתבאר אי"ה לפנינו ר"פ ראה (י"ב ט'), ואחרי שענין הסמיכה הוא ענין ודוי לפני הקב"ה כמבואר בדרשה לעיל לכן צריך זה במקום שהשכינה שורה. וכן לא היו בבמה קטנה עוד כמה ענינים בפרטי מצות קרבן באלה דכתיב בהו לפני ה' כמו שחיטת צפון וכהן ובגדי שרת וכלי שרת ועוד כפי שיבאו לפנינו אי"ה בהמשך החבור.
בטעם הסמיכות והחבור סוף פסוק אחד לתחלת פסוק שני כמ"ש לפני ה' וסמך, הוא משום דלפי חקי הלשון היה צ"ל אל פתח אהל מועד לפני ה' יקריב אותו לרצונו, כיון דהמלות אהל מועד ולפני ה' שייכים זל"ז, ומדסיים במלות לפני ה' בסוף הפסוק דריש דיש להם שייכות לראשית הפסוק הבא, וע' בראב"ע.
.
(זבחים קי"ט ב')
4וסמך. הסומא אינו סומך, מאי טעמא, יליף סמיכה סמיכה מזקני עדה, מה להלן סומא אינו סומך אף כאן סומא אינו סומך לדמוסב על הפסוק לקמן בפרשה בענין פר העלם דבר (ד' ט"ו) וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר, והזקנים דהתם היינו סנהדרין, וסומא פסול לסנהדרין, וא"כ ממילא לא יצויר שיסמוך סומא. ובגמרא איתא עוד למוד בענין זה.
.
(מנחות צ"ג א')
5וסמך ידו. ת"ר, וסמך ידו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו ולא יד אשתו להטעם הדיוק משום דכ"פ דכתיב בתורה ענין סמיכה [והם עשרה במספר] כתיב וסמך את ידו, ורק ג' פעמים, בעולה ובשלמים ובחטאת נשיא, כתיב וסמך ידו, בלא מלת את, וזה מורה כמו דכתיב וסמך בידו, ולכן דריש מג' פעמים אלה שלשה מעוטין, עבדו ושלוחו ואשתו, וע' בתוס' יבמות ק"א ב'.
.
(שם שם ב')
6על ראש. ת"ר, וסמך ידו על ראש ולא על הצואר ולא על הגביים ולא על החזה, אבא ביראה בשם ר' אליעזר בן יעקב אומר ולא על הצדדין לושל ראש, והיינו על הלחיים, ונראה דבא להורות בזה שלא נפרש על – בסמוך, ואז כל אלה דחשיב הוו ג"כ בכלל הראש, קמ"ל דהפי' על ראש – על ממש.
.
(שם שם)
7על ראש. ידו על ראש ולא על גב ידו לזכפי שמשמע מתו"י יומא ל"ו א' הוי הכונה שלא תהא חציצה בין ידו לקרבן, ולכן לא יסמוך ידו על ידו השניה ועל הקרבן, יעו"ש. אבל לפנינו בתו"כ הלשון קצת משונה מכפי שהעתיקו התוס', ועי' בהתוה"מ.
.
(תו"כ)
8על ראש העולה. העולה – פרט לעולת העוף שאינה טעונה סמיכה לחדדי היה לכתוב על ראשו, כיון דמוסב אעולה, ודריש העולה שמדבר בה בפרשה זו שהיא עולת בהמה. אך לא ידעתי מה צריך לדרשה זו הא קיי"ל דכל קרבן עוף אין צריך סמיכה כמבואר בגיטין כ"ח ב', ואפשר לומר דבאמת הא דקיי"ל כן בכל הקרבנות ילפינן מדרשה זו.
וטעם הדבר שעוף א"צ סמיכה משמע מדברי התוס' בגיטין שם משום דעוף לאו זבח הוא. ולי טעם זה קשה טובא, דהא מפורש כ"פ בפרשה דגם עוף נקרא קרבן, ואפשר לומר הטעם בזה משום דקיי"ל צריך לסמוך בכל כחו [עיין חגיגה ט"ז ב'], ועוף אינו יכול לקבל סמיכת האדם בכל כחו. וראיה לזה נראה ממש"כ בעה"ט בפ' וסמך ידו על ראש קרבנו (ג' ב') דלכן כתיב בסמיכת בקר וסמך ידו ובסמיכת צאן ועז (שם ח'-י"ג) וסמך את ידו, לפי שהבקר חזק ויכול לסבול הסמיכה שצריך לסמוך עליו בכל כחו, משא"כ בצאן ועז, לכך כתיב את דמשמע ברפיון, עכ"ל. ולפי"ז הסברא נותנת דהעוף שאינה יכולה לקבל כל סמיכה שהוא א"צ כלל סמיכה, ודו"ק.
ועוד י"ל דהטעם בזה הוא, משום דאחרי דממעטינן (בדרשה הקודמת) "מידו על ראש" – סמיכה על הצואר וצדדי הראש, וידו על ראש משמע כל ידו ורק על ראשו. ואחרי דבתורים ובני יונה הקטנים אי אפשר להניח כל היד מבלי שתסבב גם הצואר וצדדי הראש, לכן ממעטינן בהו כל עיקר סמיכה.
.
(שם)
9ונרצה לו. וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם, אלא מה ת"ל וסמך ונרצה, לומר לך שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר וכפר, מכאן לסמיכה שאינה מעכבת לטר"ל שאם לא חשב מצות סמיכה למצות עקרית ועל כן לא סמך, אז אע"פ שבכלל מכפר לו הקרבן, יען דעיקר הכפרה הוי בדם בכ"ז אין הכפרה מן המובחר, ולשון קצר הוא, וצ"ל מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר מן המובחר ואעפ"כ בעקרו מכופר, וע"ע מש"כ לקמן (ד' כ') בפסוק וכפר ונסלח.
.
(יומא ה' א')
10ונרצה לו לכפר. לו לכפר ולא לחבירו לכפר [מכאן דבעינן זריקה לשם בעלים] מר"ל אם חשב בזריקה לשם אש אחר אז אע"פ שהקרבן כשר הוא לכל הלכותיו כמו לענין נותר ופגול ושארי דינים בכ"ז לא עלה לבעלים לשם חובה וצריך קרבן אחר לכפרתו. ומה שתפס כאן עבודת זריקה דוקא הוא משום דעיקר הרצוי והכפרה בזריקת הדם הוא וכמבואר בדרשה הקודמת.
.
(זבחים ד' ב')
11לכפר עליו. תניא, ר' שמעון אומר, ונרצה לו לכפר עליו, את שעליו חייב באחריותו, ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו – מכאן שהנדרים חייבין באחריותן והנדבות אין חייבין באחריותן מאמדייק הלשון עליו, דכיון דמדבר בעדו הול"ל לכפר בעדו וכדכתיב בפרשת יוהכ"פ בר"פ אחרי, ולכן דריש דזה הוי רק בקרבנות שקבל עליו בחובה להביאם, כמו נדרים, ונאבדו, חייב באחריותן, אבל לא בקרבנות נדבה, ודריש לקרא הכי, ונרצה לו נדרו, לכשיתכפר בהן הוי רצוי, אבל מקמי כפרה לא נרצה, ובאיזה קרבן אמרתי לך, באותו שעליו דהוא נדר, שבלשון זה נודרים, הרי עלי עולה הרי עלי שלמים, ושעבד גופו להן להביאן אפילו כשיאבדו, אבל נדבה אומרים הרי זו, וכיון שנאבדה זו, אינו חייב באחרת.
ועיין בסוגיא כאן מתבאר דאפילו בנדרים אינו חייב באחריותן רק עד שיזרק הדם, אבל אם לאחר זריקה נאבדו הבשר והאימורים פטור, משום דלאחר זריקה כבר נתכפר, ועיין במעילה י"ט א'. ויש להעיר ממה דקיי"ל בפסחים נ"ט ב' ובכמה מקומות בגמרא דבזה שהכהנים אוכלים הבשר מתכפרים הבעלים וילפי זה מפ' דפ' תצוה ואכלו אותם אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ולפי"ז למה לא יתחייב באחריות עד אחר אכילת הבשר. וצ"ל דזה הוי רק לתוספת כפרה או לכפרה במעלת השלמות, אבל עיקר הכפרה הוי בזריקת הדם וכמש"כ בפ' אחרי כי הדם הוא בנפש יכפר.
.
(מגילה ח' א')