תורה תמימה על התורה · בראשית · פרק 28 · פסקה 22

וכל אשר תתן וגו'. יראה לי, דאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אבל אם אמר הרי עלי להקדישו חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדר, וראיה לדבר מיעקב, שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, וכתיב (פ' וישלח) אשר נדרת לי שם נדר ^כבוהראב"ד הסכים לראי' זו, ואין להשיב על זה דשאני יעקב שהי' נודר בעת צרה. כמבואר בדרשא הקודמת, יען דלקיים דברו אין חילוק בין נודר בעת צרה או לא. ועיין בחו"מ סי' רי"ב ס"ז בהג"ה, דבכהאי גונא אם מת אין היורשים חייבים לקיים נדרו, וכתב הטעם בזה משום דלא קבל עליו אלא עד שיבא הדבר לעולם והוא מת קודם שבא לעולם, ולדעתי אין טעם זה מספיק, דהא עכ"פ גוף הדבר הקדיש, ומה לי בחייו ומה לי במותו, אבל האמת הוא כי בכהאי גונא לא הקדיש את הדבר, רק שעבד את גופו להקדישנו, ומכיון שמת בטל השעבוד וממילא אין כל חלות על אותו הדבר, ודו"ק. [רמב"ם פ"ו מערכין הלכה ל"א – ל"ג].

עשר אעשרנו. תניא, המבזבז לצדקה אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות, אמר רב נחמן, מאי קרא, דכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ^כגר"ל שני עשרונים והוו להו חומש. ומפרש בגמרא והא לא דמי עשורא קמא לעשורא בתרא. כלומר דכי שקלית לקמא פשו להו ט' וכי הדרית מדלית מעשר דידהו לאו כי קמא הוא ואין כאן חומש בשניהם, ומשני דמדלא כתיב אעשר לך הוי פירושו אעשרנו לבתרא כקמא שמעשר שני יהי' כראשון. –
וע' בשנות אליהו להגר"א בפ"א מ"א דפאה ד"ה וגמ"ח וז"ל, ואיסור זה [דאסור לבזבז יותר מחומש] הוא מדאורייתא. והא דאיתא בגמרא באושא התקינו שלא לבזבז יותר מחומש, הפירוש הוא שהי' מקודם הלכה למשה מסיני ואח"כ שכחו וחזרו ויסדו כהלכה ראשונה, וזהו הפי' באושא התקינו דשם חזרו להלכה למשה מסיני הקדומה, וכן איתא בירושלמי פרק זה, עכ"ל. והנה זה לשון הירושלמי בפ"א ה"א דפאה, כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים, ע"כ, אבל לא זכיתי להבין מה ראה הגר"א לדון מלשון זה דהוי דאורייתא, והלא כלשון זה ממש איתא בירושלמי שבת פ"א ה"ד בענין י"ח גזירות, שהם בודאי מדרבנן, וא"כ אי משום הא אפשר שגם הענין שלפנינו, בזבוז יותר מחומש, הוא ג"כ רק מדרבנן, ואף יש סמוכין לומר דאין זה אלא מדרבנן, מדאמרו בגמרא כאן על זה מאי קרא, והרמב"ן בסה"מ שורש א' כתב דכ"מ שאמרו בגמרא מאי קרא הוא אסמכתא ורמז בעלמא בענינים שהם מדברי סופרים, וצ"ע רב בזה. –
ולענין בזבוז ממון עבור קיום מצוה, עיין באו"ח סי' תרנ"ו בהג"ה בשם הראב"ד, ורשב"א דעל קיום מ"ע אל יבזבז יותר מחומש מהונו, אבל על ל"ת יתן כל ממונו קודם שיעבור, והסברא בזה פשוטה, דבביטול מ"ע אינו ניכר כל כך בטול המצוה, אבל בל"ת נראה בעליל שעובר ממש על מצות ה', ולפי"ז צ"ל דעל לאו שאין בו מעשה ג"כ א"צ לבזבז כל ממונו, דל"ת כזו היא כעשה, כמש"כ, וזה דבר חדש, וע"ע בסמוך.
ובזה יהיו מכוונים מאד דברי הרמ"א ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ב על מש"כ המחבר, נדרי אונסין כיצד, הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה בנו או עכבו נהר הרי זה אונס, והוסיף הרמ"א בשם הריב"ש דאם אירע לו אונס והי' אפשר לסלקו ע"י ממון הרבה נקרא אונס, עכ"ל, וכתב שם הט"ז, דהב"ח דחה דין זה מהלכה ע"פ מ"ש הרמ"א עצמו באו"ח כאן דעל ל"ת יתן כל ממונו קודם שיעבור, והט"ז נדחק מאד לקיים דברי הרמ"א.
אבל לפי מ"ש דברי הרמ"א מאירים, כי מאחר דלעבור על הנדר הוא ל"ת בשב ואל תעשה, והיינו הלאו דלא יחל דברו, וא"כ ל"ת כזו היא כמו עשה דא"צ לבזבז ממון הרבה, ודו"ק. –
אלא שבעיקר דברי הרמ"א באו"ח שם שעל ל"ת יתן כל ממונו קודם שיעבור, וסתם דבריו, דמשמע כל ל"ת שבתורה וכל ממונו ממש, לדעתי יש לדון בזה הרבה, לפי המבואר לפנינו בפ' ואתחנן בפסוק ואהבת את ה', דאונס ממון רב שוה לאונס הגוף, וכעין מ"ש במכילתא בשלח על הפ' להמית אותי ואת מקני בצמא, השוו בהמתן לגופן, מכאן אמרו בהמתו של אדם היא חייו, ומג"א בסי' רמ"ח ס"ק ט"ז כתב שאם חושש אדם שיקחו לסטים את בהמתו או כל ממונו ולא יהי' לו במה להחיות עצמו הוי כפקוח נפש שדוחה את השבת, א"כ לענין בזבוז כל ממונו שלא לעבור על ל"ת למה יהא זה חמור מאונס הנפש שאינו צריך להרג ולא לעבור רק בג' עבירות, ע"ז וגל"ע ושפיכות דמים, ובשאר מצות רק בפרהסיא או בשעת הגזירה, כמבואר לפנינו בפ' אמור בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל ובפ' ואתחנן שם, וא"כ איך סתמו הפוסקים דלעבור על ל"ת צריך ליתן כל ממונו ולא הגבילו דבר זה בגדרים שונים, באיזו ל"ת, ומתי, וערך מצבו לאחר נתינת הממון, וכדומה, וצ"ע ותלמוד רב. .
(כתובות ג' א')