וישבת בארצם. מכאן אמרו, שקולה מצות ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצות שבתורה קידלא נתבאר טעם דבר זה, ויתכן לומר משום דבכלל אי אפשר לקיים כל המצות כולן שבתורה רק בא"י, מפני שהרבה מהם תלויות בה, כנודע, ואפי' מצות התלויות בגוף, כל עיקרם ותכליתם לא נתנו אלא לקיימם בא"י, כמבואר כ"פ בתורה בכמה מצות כי תבאו אל הארץ וכדומה מן הלשונות, וקיומם בגולה הוא רק שלא ישכחו לעת בואם של ישראל לארץ, כמבואר בספרי פ' עקב י' י"ח בפסוק ושמתם את דברי אלה, אמר להם הקב"ה לישראל, אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל אעפ"כ היו מצויינים במצות, כדי שכשאתם חוזרים לשם לא יהיו לכם כחדשים, ע"כ. ולפי"ז ממילא מתבאר דמצות ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצות, כיון דהיא היסוד והבסיס לקיום כל המצות. ומסמיך זה לסמיכות לשון זה להפ' הקודם שמור ושמעת את כל הדברים אשר אנכי מצוך.
ועם באור זה יתבארו דברי רמב"ן בסה"מ במצות העשין שהוסיף לאלה שהשמיע הרמב"ם, במ"ע ד', שהביא דרשה זו שלפנינו בזה"ל, וירשת וישבת בה ושמרת לעשות, ולכאורה הוא פלא, שהרי כאן לא כתיב כלל כלשון זה, ושמרת לעשות, רק בפ' ואתחנן ו' ג'. אך לפי שביארנו דעיקר טעם המצוה מישיבת א"י הוא לתכלית קיום המצות כמאמרם, ובכונת נתינתם מהקב"ה – יתבארו דבריו מאד, דשם בפ' ואתחנן כתיב בענין, וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה' ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה וגו' ושמרת לעשות, ולכן צירף הרמב"ן את הפסוקים המפורדים בלשונם והנאחדים בענינם כדי לתת טעם ובאור להדרשה שלפנינו. ומה שסמך הספרי דרשה זו על הפסוק שלפנינו ולא בפ' ואתחנן שם, הוא משום דכאן כתיב וישבת בלשון מצוה.
והנה דעת איזו ראשונים דמצות ישיבת א"י נוהגת גם בזה"ז, אבל לא כן דעת רמב"ם שהשמיט מצוה זו ודעת עוד ראשונים, ודעתם דלא נהגה מצוה זו רק בזמן שלא גלו ישראל ממנה, אבל אחר שגלו שוב אין מצוה זו נוהגת לדורות עד ביאת הגואל.
ועל פי הבאור שכתבנו בעיקר טעם מצוה זו מפני שהיא יסוד וגרם לקיום כל המצות שבתורה – נראה עיקר כרמב"ם וסיעתיה, יען דבזה"ז אפילו בארץ אי אפשר לקיים כל המצות, מפני שהרבה מהם תלוי קיומן בזמן שביהמ"ק קיים, וא"כ עיקר מצות ישיבת א"י היא רק אז בזמן שאפשר לקיים בה כל המצות כולן, וע"ע בסוטה י"ד א' בדרשת ר' שמלאי שם ותמצא כדברינו. [ספרי].
ועם באור זה יתבארו דברי רמב"ן בסה"מ במצות העשין שהוסיף לאלה שהשמיע הרמב"ם, במ"ע ד', שהביא דרשה זו שלפנינו בזה"ל, וירשת וישבת בה ושמרת לעשות, ולכאורה הוא פלא, שהרי כאן לא כתיב כלל כלשון זה, ושמרת לעשות, רק בפ' ואתחנן ו' ג'. אך לפי שביארנו דעיקר טעם המצוה מישיבת א"י הוא לתכלית קיום המצות כמאמרם, ובכונת נתינתם מהקב"ה – יתבארו דבריו מאד, דשם בפ' ואתחנן כתיב בענין, וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה' ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה וגו' ושמרת לעשות, ולכן צירף הרמב"ן את הפסוקים המפורדים בלשונם והנאחדים בענינם כדי לתת טעם ובאור להדרשה שלפנינו. ומה שסמך הספרי דרשה זו על הפסוק שלפנינו ולא בפ' ואתחנן שם, הוא משום דכאן כתיב וישבת בלשון מצוה.
והנה דעת איזו ראשונים דמצות ישיבת א"י נוהגת גם בזה"ז, אבל לא כן דעת רמב"ם שהשמיט מצוה זו ודעת עוד ראשונים, ודעתם דלא נהגה מצוה זו רק בזמן שלא גלו ישראל ממנה, אבל אחר שגלו שוב אין מצוה זו נוהגת לדורות עד ביאת הגואל.
ועל פי הבאור שכתבנו בעיקר טעם מצוה זו מפני שהיא יסוד וגרם לקיום כל המצות שבתורה – נראה עיקר כרמב"ם וסיעתיה, יען דבזה"ז אפילו בארץ אי אפשר לקיים כל המצות, מפני שהרבה מהם תלוי קיומן בזמן שביהמ"ק קיים, וא"כ עיקר מצות ישיבת א"י היא רק אז בזמן שאפשר לקיים בה כל המצות כולן, וע"ע בסוטה י"ד א' בדרשת ר' שמלאי שם ותמצא כדברינו. [ספרי].