1וכי יזד. תנא דבי חזקיה, מניין להתראה מן התורה, שנאמר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, שהתרו בו ועדיין הוא מזיד קגדייק מדלא כתיב ואם הזיד בלשון עבר, והלשון וכי יזיד משמע שמזיד והולך ברשעתו והיינו דאע"פ שהתרו אותו שלא להרוג עדיין עומד במחשבתו, וע"ע בסמוך בדרשה להרגו בערמה. .
(סנהדרין מ"א א׳)
2וכי יזיד. תנא דבי חזקיה [הקטן אינו מוליד, דכתיב] וכי יזיד איש, איש מזיד ומזריע ואין קטן מזיד ומזריע קדר"ל מדלא כתיב וכי ירשיע אלא וכי יזיד דרשינן ע"ד אסמכתא מאימתי נקרא איש – מכי יזיד, כלומר היכא שתבשל זרעו להוליד, ודריש יזיד מלשון בשול כמו ויזד יעקב נזיד וע' בדרשה הבאה. .
(שם ס"ט א׳)
3וכי יזד איש. תני, מאימתי נעשה הבן סורר ומורה משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון דכתיב וכי יזיד איש מאימתי הוא נעשה איש – משיזיד קהר"ל משתזיד זרעו וכמש"כ בדרשה הקודמת, ויתבאר עוד מזה אי"ה לפנינו במקומו בר"פ תצא. .
(ירושלמי סנהדרין פ"ח ה"א)
4להרגו בערמה. תניא, רבי יהודה ברבי אלעאי אומר [מניין להתראה מן התורה] שנאמר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה – שיערימוהו באיזו מיתה מת קור"ל יחכמוהו באיזה מיתה ימות כשיהרוג זה, ותכלית ההתראה זו אולי ישוב ונחם על מחשבתו הרעה. .
(שם פ"ה ה"א)
5להרגו בערמה. בערמה פרט לחרש ושוטה – ופרט לרופא ופרט למכה ברשות ב"ד והרודה בבנו ותלמידו קזמפני שאלה ברשות הם עושים, ואם טעו אין זה אלא שוגג, וטעם פטור חרש ושוטה מפני שאין בהם דעת ולא שייך בהו בערמה, ומבואר בתוספתא פ' החובל לענין מכה ברשות ב"ד דאע"פ דפטור ממיתה בכ"ז חייב גלות, והטעם משום דלא היה זהיר להכות בנחת, ויש לצרף דין זה גם לענין רופא ורודה בבנו ותלמידו, ונ"מ בזה"ז לענין חיוב ממון ככל נזקין. .
(מכילתא)
6מעם מזבחי. דרש ר׳ עקיבא מעם מזבחי ולא מעל מזבחי קחסמך על הדרשה הבאה דרציחה דוחה עבודה, כלומר כהן שהרג את הנפש ורוצה לעבוד עבודה במקדש אין מניחין אותו ומביאין אותו לב"ד לדונו ואפילו אין שם כהן אחר, ודריש כאן דזה רק קודם שהתחיל בעבודה אבל מכיון שהתחיל בעבודה אין מפסיקין אותו אלא מניחין אותו לגמור, וסמיך זה אלשון מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, דכשמתחיל בעבודה נקרא שהוא על המזבח, והטעם בזה י"ל כיון דעכ"פ אין בזה פסול בגוף הקרבן וגם יש בזה משום הפסד קדשים, דאם נקחנו באמצע העבודה ע"כ יהיה צריך לומר דעבודתו פסולה דאינו כבוד שמים היכא דמינכר מילתא שרוצח עבד לכן אין מחמירין בזה, אבל כשיגמור העבודה אינו ניכר כ"כ, די"ל דנתחייב מיתה אחר העבודה, ועיין במל"מ פ"ה הי"ב מרוצח מש"כ בזה. והני מילי להמית, אבל להחיות אפילו מעל מזבחי קטכגון שיודע ללמד זכות על אדם שנדון בב"ד ליהרג משום דגדול פקוח נפש. מכאן לפקוח נפש שדוחה את השבת קיעיין באות הקודם, ומפרש בגמרא דילפינן כן בדרך ק"ו, ומה זה הכהן היודע ללמד זכות וספק אם יש ממש בדבריו או לא ועבודה חמורה שדוחה שבת ובכ"ז נדחית להצלת נפש, ק"ו לפקוח נפש שדוחה את השבת. .
(יומא פ"ה א׳)
7מעם מזבחי. מכאן לרציחה שדוחה את העבודה קיאר"ל מי שמחויב מיתה מחמת רציחה ורוצה לעבוד עבודה אין מניחין אותו אלא לוקחין ודנין אותו, ועיין לעיל אות ק"ח. , [ולא מבעי קרבן יחיד אלא אפילו קרבן צבור נמי דוחה] דכתיב מעם מזבחי – מזבחי המיוחד לי ומאי ניהו תמיד, ואמר רחמנא מעם מזבחי תקחנו למות קיבוהתוס' הקשו מנלן דהא דאין מניחין אותו לעבוד מפני שרציחה דוחה עבודה דלמא משום דגברא לא חזי, וע' מש"כ בזה. ולי נראה פשוט ע"פ הדרשה הקודמת מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, כלומר שאם כבר התחיל בעבודה מניחין אותו לגמור, וא"כ אי ס"ד דהטעם משום דגברא לא חזי, א"כ מאי נ"מ בין היכא שרוצה להתחיל ובין היכא שכבר התחיל בעבודה, כי היתכן שכל הפסולים לעבודה אם התחילו לעבוד נאמר שיגמרו עבודתם, אלא ודאי דאין הטעם משום דגברא לא חזי אלא משום דרציחה דוחה עבודה כמבואר, ונשיאת כפים חומרא בעלמא הוא ואסמכתא הוא ע"ש הכתוב ידיכם דמים מלאו ואין סברא שאותן הידים ישאו לברכה, ודו"ק.
ודע דצ"ע למה לא נזכר כל דין זה דרציחה דוחה עבודה ברמב"ם לא בהלכות רוצח ולא בהלכות ביאת מקדש ובהל' סנהדרין, והיותר פלא שבסוף הלכות ביאת מקדש חשיב בפרטיות כל שאינם ראוים לעבודה ולא חשיב זה, שאע"פ שאינו פסול בכ"ז א"א לו לעבוד משום דצריך להרגו, והלא זה סתמא דגמרא בכ"מ בבבלי וירושלמי ומכילתא, וצ"ע. .
(סנהדרין ל"ו א׳)
8מעם מזבחי. מלמד שסנהדרין בצד המזבח יושבין, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר (מ"א ח') וינס יואב אל היכל ה׳ ויחזק בקרנות המזבח קיגיתכן דמדייק הלשון תקחנו דמשמע שאינו מחוסר אלא קיחה דהיינו בסמוך לו, ואם היה ברחוק הו"ל לומר תביאנו, ובטעם הראיה מיואב יש קצור לשון דסמיך על עוד דרשה בענין זה, דיואב ברח לסנהדרין שלא יהרגנו המלך (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו). וכתיב שהחזיק בקרנות ש"מ שסנהדרין שם יושבין, ומה שקורא לזה רק זכר לדבר הוא מפני שגוף הענין שברח לסנהדרין אינו מפורש בכתוב רק באה בדרשה, ועיין לעיל בפ' א' באה דרשה בענין זה מסמיכות הפ' ואלה המשפטים להפ' דס"פ יתרו ולא תעלה במעלות על מזבחי, ושם כתבנו בטעם הדבר שישבו הסנהדרין אצל המזבח, שהוא לרמז על גודל מעלת הוראת דין אמת, ע"פ הכתוב במשלי (כ"ח) עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ועיין שם עוד. [מכילתא]
9מעם מזבחי. תניא, מניין שאין ממיתין אלא בפני הבית, ת"ל מעם מזבחי תקחנו למות, אם יש לך מזבח אתה ממית ואם לאו אי אתה ממית קידכך הביא רמב"ן בנמוקיו בפ' מסעי (ל"ה כ"ט) בשם מכילתא פ' משפטים, אבל לפנינו חסרה דרשה זו, והרבה ברייתות שהיו לפני הראשונים חסרות לפנינו כמו שהראינו כ"פ בחבורנו, ודוגמת דרשה זו מצינו בתלמוד סנהדרין נ"ב ב' על הפסוק דפרשת שופטים ובאת אל הכהנים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, בזמן שיש כהן יש משפט ובזמן שאין כהן אין משפט, וכ"מ בברכות נ"ח א' אנן מן יומא דגלינן מארעין לית לן רשות למקטל, וגם מבואר בסנהדרין מ"א א' שעוד ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא דנו דיני נפשות, ולפי"ז צ"ל דמה שכתוב בפ' רוצחים (פ' מסעי) והיו אלה לכם לדורותיכם ודרשינן בספרי שם שינהג הדבר לדורות – אין הכונה שגם לדורות ישבו סנהדרין בלשכת הגזית ובמספר ע"א איש וידונו דיני נפשות, אלא שעכ"פ יהיו שופטים בישראל לדון את החייב והפטור וכל דיני ממונות וקנסות ומלקות וכדומה. [רמב"ן פ׳ מסעי בשם מכילתא].
10תקחנו למות. למות ולא לדין ולא ללקות ולא לגלות קטור"ל אם דרוש הוא לדונו דיני ממונות או להלקותו או לחייבו גלות והוא בא לעבוד עבודה אז אין לוקחין אותו מעם המזבח. .
(מכילתא)