1לא תשנא את אחיך. הא אם רואה בו דבר ערוה מותר לשנאותו, ורב נחמן בר יצחק אמר, מצוה לשנאותו, שנאמר (משלי ח׳:י״ג) יראת ה' שנאת רע קיבועיין בפסוק הבא בדרשה אני ה', וצ"ל דאיירי לאחר שהוכיחו ולא קיבל תוכחתו וחוזר לרשעתו, ועיין מש"כ בפ' משפטים בפסוק כי תראה חמור שונאך דאפילו באופן כזה אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו משום שמא ישהא בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה חסה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים כיון שהם מאמינים בעיקר הדת וכמש"כ נאום ה' אם אחפוץ במות הרשע וכו', ועיין מש"כ בפ' מצורע בפסוק ולא יטמא כל אשר בבית דאפילו על ממונם חסה התורה.
וזה פשוט דהלאו של לא תשנא כולל גם סתם שנאת חנם, דכש"כ הוא מרואה בו דבר עבירה [קודם שהוכיחו]. וע"פ זה כתב הרא"ש בפ"ב דסנהדרין דאם אחד מבע"ד טוען שא"א לו לדון בפני פלוני הדיין מפני שהוא שונא לו אינו נאמן בלא ראיה ובירור משום דלא נחשדו ישראל על כך.
.
(פסחים קי"ג ב')
2בלבבך. ת"ר, לא תשנא את אחיך, יכול לא יכנו, לא יסטרנו ולא יקללנו ת"ל לא תשנא את אחיך בלבבך, בשנאה שבלב הכתוב מדבר קיגר"ל לא שהצווי על שנאה בפועל שלא יכנו על דבר תוכחה, כן פירש"י. ולכאורה צ"ע, דהא אינו מיירי עדיין בענין תוכחה רק בסתם שנאה, ונראה דהוכרח לפרש כן משום דאל"ה פשיטא דאסור להכות את חבירו, דמרים יד נקרא רשע, וע"כ צ"ל דאיירי בענין תוכחה, ויהיה לפי"ז שיעור הכתוב לא תשנא את אחיך וכו', אם ראית אדם עושה דבר שלא כהוגן לא תשנא אותו עבור זה אלא הוכח תוכיח אותו, אם לא שאם לא שמע לקול תוכחתך אז מותר לשנאותו וכפי שנתבאר.
.
(ערכין ט"ז ב')
3הוכח תוכיח. א"ר אילעא משום ר' אלעזר ב"ר שמעון, כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע [שנאמר הוכח תוכיח, הוכיח למי שמקבל] קידנראה דר"ל למי שאפשר שישארו הדברים בתואר תוכחה, אבל מי שאינו מקבלם הרי דברים אלו פטומי מילי בעלמא. ועיין במ"ר ריש רות, א"ר יוחנן, אין מעידין אלא בשומע דכתיב שמעה עמי ואדברה (תהילים נ׳:ז׳), ופירש המת"כ אין מעידין אלא בפני בעל דין, שישמע, ולא שלא בפניו, עכ"ל. אבל לא נראה פי' זה, יען דענין אותה הפרשה אין נראה דאיירי בבעלי דינים אלא בתוכחה ומוסר, ונראה ברור דמכוונת אותה אגדה לענין שלפנינו, וכלומר אין מוכיחין [היינו מעידין] אלא במי ששומע לדברי העדות והתוכחה, והראיה שמביא מפסוק שמעה עמי ואדברה נראה דחסר המלה וגו', והכונה דסמיך אסיפא דקרא ישראל אם תשמע לי, כלומר שמעה עמי ואדברה, ואימתי – אם תשמע לי, ודו"ק.
.
(יבמות ס"ה ב' ברש"י)
4הוכח תוכיח. אין לי אלא הרב לתלמיד, תלמיד לרב מניין, ת"ל הוכח תוכיח מכל מקום קטוונראה דסדר הוכחה מתלמיד לרב צריך להיות כמ"ש חז"ל בקדושין נ"ב ב' הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה לא יאמר לו עברת על דברי תורה אלא מקרא כתוב בתורה כך וכך, והוא הדין ברבו, דכבוד אב ורב שוין.
.
(ב"מ ל"א א')
5הוכח תוכיח. הוכח – אפילו עד מאה פעמים קטזר"ל אם הוכיחו ולא קבל יחזור ויוכיחנו עד מאה פעמים כל זמן שאינו מביישו ברבים וכל זמן שלא בא לשיעור הכאה כבסמוך.
.
(שם שם)
6הוכח תוכיח. עד היכן תוכחה, אמר רב – עד הכאה קיזר"ל עד שיכה את המוכיח. ויש בגמרא עוד שיעורים, עד קללה, עד נזיפה, וקבענו דעה זו, עד הכאה, שכן פסק הרמב"ם בפ"ו ה"ז מדעות ועיי"ש בהגמי"י שכ"מ במדרש, וכתב הר"ן ביבמות ספ"ה, דשיעור זה הוא רק ביחיד, אבל בצבור אם יודע שלא ישמעו יוכיחם פעם אחת ותו לא, יעו"ש. ונראה הטעם בזה, משום דבצבור מחזיקים החוטאים זא"ז ואם אינם שומעים פ"א שוב לא ישמעו, וקיי"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע.
.
(ערכין ט"ז ב')
7ולא תשא עליו חטא. יכול יוכיחנו אפילו כשמשתנים פניו מפני הבושה ת"ל ולא תשא עליו חטא קיחכגון ברבים ובפרהסיא. ונראה דמפרש הלשון ולא תשא עליו חטא שכשתוכיחנו לא תשא חטא על הוכחתך אותו, והיינו חטא הלבנת פנים, ועליו פירושו בסיבתו כמו (ס"פ קרח) ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו. אבל אין לפרש ולא תשא עליו חטא שאם לא תוכיחנו תשא חטאו, מדין ערבות שכל ישראל ערבים זב"ז [ע"ל פ' בחקתי בפ' וכשלו איש באחיו], דא"כ הול"ל ולא תשא חטאו. ומה דנקט לשון אפילו משתנים פניו רומז למ"ש בב"מ נ"ח ב' דמי שמתבייש אזיל סומקא ואתא חיורא בפניו.
.
(שם שם)