את עבדו. בעבד כנעני הכתוב מדבר, או אינו אלא בעבד עברי, ת"ל כי כספו הוא, ככספו, מה כספו שקנינו קנין עולם אף עבד שקנינו קנין עולם, יצא עבד עברי שאין קנינו קנין עולם קמזשיוצא לחירות לאחר שש שנים כמבואר ריש פרשה זו. והוא הדין דהיה יכול להביא ראיה דע"כ בעבד כנעני מדבר משום דעבד עברי לא מצינו לעולם בסתם לשון עבד רק בתוספת שם התואר עברי, ועיין בנמוקי רמב"ן. . (מכילתא)
בשבט. יראה לי שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים, אלא אפילו מת לאחר שנה נהרג עליו, לכך נאמר בשבט מפני שלא נתנה רשות להכותו אלא בשבט ורצועה וכיוצא בהן ולא בהכאת רציחה קמחכונתו בהא דנתנה התורה רשות להכותו בשבט הוא משום דמצינו דגם אב רשאי להכות את בנו בשבט כדי לייסרו וכדכתיב (משלי י"ג) חושך שבטו שונא בנו, ועוד שם (כ"ג) בשבט תכנו, אך כלל דרשה זו צ"ע קצת, דהא מבואר במכילתא דאצטריך בשבט לגז"ש לבשבט דכתיב במעשרות כל אשר יעבור תחת השבט מה הכא להוציא של שותפין וכדדרשינן בפסוק הבא כי כספו הוא אף במעשרות להוציא של שותפין, ויש ליישב. [רמב"ם פ"ב הי"ד מרוצח].
נקם ינקם. איני יודע נקימה זו מה היא, כשהוא אומר (פ׳ בחקתי) והבאתי עליכם חרב נוקמת הוי אומר נקימה זו סייף, ומכאן שהרוצח נדון בסייף קמטבש"ס כ"י ובדפוסים ישנים וכן בערוך הגירסא זו חרב ונדון בחרב, וכן הנכון, דכן לשון הפסוק חרב נוקמת, וכן לפי חרב, וכ"מ בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"א מה להלן חרב אף כאן חרב, ומה שהוציא הכתוב ענין זה בלשון נקם ונקם ולא מות יומת אפשר דבא לרמז שאע"פ שעבד הוא וקנין כספו, בכ"ז צריך לנקום ממנו על שהרג אותו ולא כמו דמצינו שהקילה התורה בו בדין יום או יומים. . (סנהדרין נ"ב ב׳)