1צדקה ממני. א"ר חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא, יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, שנאמר (תהלים פ"א) עדות ביהוסף, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא, זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה לבקידוש שם שמים של יוסף מבואר בפרשה הבאה ממקרהו עם אשת פוטיפרע. ומ"ש שיהודה נקרא כולו על שמו של הקב"ה – הנה אע"פ שנקרא בשם זה בלידתו על שם הודאה כמו שאמרה לאה הפעם אודה את ה', צ"ל דהכונה בזה, דעכ"פ גדול זכותו שכלול בשמו שם הויה, וע' בחא"ג. .
(שם שם)
2צדקה ממני. מנא ידע, ודילמא כי היכי דאזל איהו לגבה אזל נמי אחרינא, אמר רבא, דחשב ירחי ויומי ומתכווני, דחזינן מחזקינן, דלא חזינן לא מחזקינן לגועיין ביבמות ס"ט ב' במשנה, כהן שבא על בת ישראל וילדה תאכל בתרומה בשביל בנה, ומפרש רבא שם לחד לישנא, דאיירי דחשודה מיני' ולא חשודה מעלמא, ולחד לישנא דאפילו חשודה מעלמא נמי בתר דידי' שדינן לי'. ולפי"ז צ"ע בהקושיא כאן ודילמא כי היכי דאזיל איהו אזל נמי אחרינא, דהא תמר לא היתה חשודה בעיניו שזנתה לאחרים. והיותר קשה על רבא דאמר הכא דחשיב ירחי ויומי, דלמה לי' סברא זו, והא איהו גופי' ס"ל ביבמות שם דא"צ לחוש, וללישנא קמא עדיין אפשר לתרץ דעל כל פנים כיון שמצאה יושבת בפתח עינים כזונה חשש לה, אבל ללישנא בתרא דאפילו חשודה מעלמא א"צ לחוש היכא דהוא מודה, קשה למה צריך לסברא דחשבון הזמן.
והנה הרמב"ם בפ"ז מתרומות ועוד בכ"מ פסק כלישנא קמא דרבא ביבמות שם, ורבים הקשו עליו דהלא דרכו בכל מקום לפסוק כלישנא בתרא, כנודע, ולפי מש"כ הנה מסוגיא שלפנינו סמך נכון ונאמן דקיי"ל כלישנא קמא, משום דללישנא בתרא הרי סותר עצמו רבא מיבמות לכאן, ועיין בזה ודו"ק. .
(מכות כ"ג ב')
3ולא יסף. אמר שמואל סבא משמי' דרב שמואל בר אמי, כיון שידעה שוב לא פסק ממנה, כתיב הכא ולא יסף עוד לדעתה וכתיב התם (פ' ואתחנן) קול גדול ולא יסף לדבא לאפוקי שלא נפרש הלשון ולא יסף מלשון תוספת. ונראה דהוכרח לפרש כן, משום דאם כפשוטו שלא הוסיף לדעתה, מלשון תוספת, קשה מה רבותא בזה, ומהיכי תיתא שיוסיף לדעתה אחרי שכלתו היא, ולכן מפרש מלשון הפסק, והבאור הוא, כיון שידע ונוכח בצדקתה שלא כוונה רק למצוה להתקרב אליו מתורת יבום להקים זרע ושם לבעלה המת וכמש"כ רמב"ן בריש פרשה זו, לכן לא פסק, וע"ע בדרשא הבאה. .
(סוטה י' ב')
4ולא יסף. שלשה מקראות נאמרו בענין אחד, מי שאמר זה לא אמר זה. ומי שאמר זה לא אמר זה, הכר נא למי החותמת – אמרה תמר, ויאמר צדקה ממני – אמר יהודה, ורוח הקודש אומרת ולא יסף עוד לדעתה להיתכן דהירושלמי מפרש ולא יסף – ולא הוסיף [ע' בדרשה הקודמת], ואמר בזה שרוח הקודש העידה שלא הוסיף לדעתה. .
(ירושלמי סוטה פ"ט ה"ו)