1לא תנאף. תניא, שמעון בן טרפון אומר, אזהרה לעוקב אחר נואף מנין ת"ל לא תנאף – לא תנאיף פטעוקב אחר נואף נקרא זה שמרגיל את חבירו לניאוף ומזמין לו זונות, וטעם הדרשה לא תנאף לא תנאיף לא נתבאר, ומהרש"א כתב דדריש מדלא כתיב לא תשכב את אשת רעך כדכתיב גבי עונש ואיש אשר ישכב את אשת רעהו, עכ"ל. ולבד שדבריו דחוקים עוד הם מופלאים, שבאמת כתיב בעונש ואיש אשר ינאף, ונ"ל דמדייק משום דלפי חוקי הלשון היה צ"ל לא תְנָאף, כמו דמצינו הרבה בפסוק, כלם מנאפים (ירמיהו ט׳:א׳), וכלותיכם תנאפנה (הושע ד׳:י״ג), ועם מנאפים חלקך (תהילים נ׳:י״ח), אשה מנאפת (משלי ל׳:כ׳), ולכן דריש דמפרשינן הלשון תנאף בשני המובנים תִנְאף וגם תְנָאף, וזהו המובן שלא ינאף לעצמו וגם לא יגרום לאחרים, וזהו גם טעם דרשה הבאה לא תהא בך נאוף בין ביד בין ברגל, כלומר, שלא תגרום לך נאוף. .
(שבועות מ"ז ב')
2לא תנאף. תני דבי ר' ישמעאל, לא תנאף – לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל צעיין מש"כ בדרשה הקודמת וצרף לכאן. .
(נדה י"ג ב')
3לא תגנב. בגונב נפשות הכתוב מדבר, אבל בגניבת ממון הרי הוא אומר (פ׳ קדושים) לא תגנבו צאוליכא למימר להיפך דהכא איירי בדיני ממונות, משום דיתר הפרטים שבכאן, לא תרצח לא תנאף איירי בדבר שחייבין עליו מיתת ב"ד, כך כאן, וא"כ ע"כ איירי בגונב נפש דכתיב ביה (פ' משפטים) מות יומת. וע"ע לפנינו בפ' קדושים ובירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ג. .
(סנהדרין פ"ו א׳)
4לא תענה ברעך. הרי זו אזהרה לעדים זוממין צבפירש"י לענשן בדין הזמה, עכ"ל, ונראה כונת דבריו שלא פירש כמו בעלמא שאזהרה היא לענין התראה, יען דקיי"ל עדים זוממין אין צריכין התראה, כמבואר בכתובות ל"ג א'.
ודע דאע"פ דבעלמא דרשינן רעהו ולא עובד כוכבים וכאן כתיב לא תענה ברעך עד שקר בכ"ז קיי"ל דאסור להעיד עדות שקר לעובד כוכבים כמו לישראל, ונראה הא דלא נדרש כאן רעך ולא עובד כוכבים משום דעיקר הטעם שאנו מוציאים עובד כוכבים משום רעך הוא משום דלא הוי חבירו בתורה ובמצות, וזה לא שייך רק לאחר מתן תורה, וראיה לזה מהא דכתיב בפ' בא וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה והתם ודאי קאי אעובד כוכבים. .
(מכות ד׳ ב׳)
5לא תענה ברעך. א"ר יוסי בר חנינא, הכל היו בכלל לא תענה ברעך עד שקר ויצא נביא השקר לידון במיתה צגר"ל גם נביא המתנבא לעקור דבר אחד מן התורה הרי הוא בכלל לא תענה ברעך [יתכן ע"פ הדרשה בפסוק דמשלי כ"ז רעך ורע אביך זה הקב"ה] ויצא מן הכלל הזה לדון, שהרי בלאו דלא תענה אינו מתחייב מיתה לפיכך הוציאו הכתוב לדונו במיתה. .
(ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ו)
6לא תענה ברעך. הכל היו בכלל לא תענה ברעך עד שקר יצא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו (פ׳ שופטים), זה שאתה יכול לקיים בו ועשיתם לו כאשר זמם אתה מקיים בו לא תענה, וזה שאין אתה יכול לקיים בי ועשיתם לו כאשר זמם אין אתה מקיים בו לא תענה צדבאור הענין, כי קיי"ל בעדים שאומרים מעידים אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה ונמצאו זוממים אין אומרים שיעשו הם בני גרושה ובני חלוצה והיינו שיפסלו זרעם להנשא לכהונה כשאר חלל לקיים כאשר זמם לעשות לאחיו, משום דכתיב ועשיתם לו ודרשינן לו ולא לזרעו והכא יהיה העונש לזרעם, אלא לוקין מלקות ארבעים משום דכתיב (פ' תצא) והיה אם בן הכות הרשע. והנה לכאורה קשה למה לא ילקה שמונים, פעם משום בן הכות הרשע ופעם משום לא תענה, ומשני משום דגזה"כ הוא דזה שאי אתה יכול לקיים בו ועשיתם לו כאשר זמם, כמו באופן המצויר, אז אין לוקין גם על לא תענה, וע"ע בסוגיא דירושלמי כאן ובמפרשים. .
(ירושלמי מכות פ"א ה"א)
7עד שקר. [ובדברות האחרונות כתיב (פ׳ ואתחנן) ולא תענה ברעך עד שוא] מלמד ששוא ושקר בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע צהעיין מש"כ לעיל בפסוק ז' בדרשה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא פרטי החלוקים שבין שוא לשקר, ובאור ענין בדבור אחד נאמרו עיין מש"כ לעיל בפסוק זכור את יום השבת אות נ"ו וצרף לכאן. ובעל תורה אור שציין הפסוק עד שוא לשמות כ"ג לא כוון יפה, כי באמת מוסב לפ' ואתחנן כפי שהעתקנו. .
(ירושלמי נדרים פ"ג ה"ב)