1את שתי ידו. כתיב ידו וכתיב שתי, זה בנה אב, כל מקום שנאמר ידו הרי כאן שתים עד שיפרט לך הכתוב אחת, מכאן שהסמיכה בשתי ידיו צדומפרש בגמ' דכלל זה הוא רק בענין סמיכת קרבן, אבל בשארי ענינים היכי דכתיב ידו משמע אחת, דאל"ה למה מצינו כ"פ ידיו מלא יו"ד, כמו שכל את ידיו, ידיו תביאנה, ידיו רב לו, וכדומה הרבה.
.
(מנחות צ"ג ב')
2והתודה עליו. וכך היה אומר, אנא השם חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל, אנא בשם, כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים, שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל צהבירושלמי יומא פ"ג ה"ז איתא דבפעם הראשונה צ"ל אנא השם, ובפעם השניה צ"ל אנא בשם. והטעם פשוט דבפעם הראשונה הוא קורא כביכול לה', וצ"ל בנוסח הקריאה אנא השם, ובפעם השניה הוא מבקש שיכפר בזכות שמו הקדוש, ע"ד עשה למען שמך, בזכות שמך הגדול, והב' משמש במקום בעבור, בשביל. ועיין בב"י לאו"ח סי' תרכ"א נוסחאות שונות בענין זה. –
והנה כך הוא סדר הודוי לדעת חכמים ביומא ל"ו ב' מקודם חטא ואח"כ עון ואח"כ פשע, והטעם הוא משום דקי"ל דצריך להתודות מן הקל אל החמור, וסדר זה הוא מכוון לדין זה, כי החטא הוא שוגג, וכמש"כ בפ' ויקרא נפש כי תחטא בשגגה, ועון מדד כדכתיב בפ' שלח כי דבר ה' בזה עונה בה, ופשע הוא מרד כמש"כ (מלכים ב ג׳:ז׳) מלך מואב פשע בי, אבל ר"מ ס"ל דהסדר הוא עון פשע וחטא, וטעמו משום דכן כתיב בפסוק שלפנינו והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, וכן בפ' תשא כתיב נושא עון ופשע וחטאה, וחכמים ס"ל דכונת הלשון נושא עון וגו' הוא שביקש משה שעל ידי שיתודו על עונות ופשעים [שהם מזיד ומרד] יתהפכו כולם לחטאים, כלומר לשגגות, כמש"כ, [וכן הכונה בפסוק שלפנינו, ומהרש"א והרש"ש נדחקו בזה, ובאמת בירושלמי כאן מפרש כן אליבא דחכמים גם פסוק שלפנינו], אבל הסדר צריך להיות חטא עון ופשע משום דזה הוי מן הקל אל החמור, כמש"כ. וכן מצינו בדוד המלך שאמר (תהילים ק״ו:ו׳) חטאנו העוינו והרשענו, וכן בשלמה (מלכים א ח׳:מ״ז) וכן בדניאל (ט'), וקי"ל כחכמים.
ואינו מבואר מאי דעתיה דר"מ בכל הפסוקים האלה דדוד ושלמה ודניאל שכתוב בהם מפורש סדר חטא עון ופשע. וי"ל דס"ל דהתם לא אמרו כן בדרך ודוי רק באו להורות לבאי עולם דרכי היצה"ר שבתחלה מכשילו בשגגות [חטא] ואח"כ בזדונות [עון] ואח"כ במרדים [פשע], וכמ"ש חז"ל (שבת ק"ה ב') כך דרכו של יצה"ר, היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך עד שמכשילו בעבודת כוכבים, וכן אמרו (סוכה נ"ב א') יצה"ר בתחלה דומה לחוט ואח"כ כעבותות העגלה.
אמנם צריך באור מאי דעתיה דר"מ בהא דקי"ל דצריך לילך מן הקל אל החמור, ולדידיה הוי זה להיפך. ואפשר לומר דס"ל דאע"פ שבאיכות הוי חטא קל מעון ועון מפשע, אבל בכמות הוי חטא [היינו שוגג] חמור, משום דרוב העבירות באים בשגגה מפתוי היצה"ר וכדומה מן הסבות, ולפי"ז הוי בצד אחד מן הקל אל החמור, ואין להאריך עוד.
.
(יומא ס"ו א')
3והתודה עליו. א"ר תנחומא בשם ריש לקיש, בשעה שאמר הקב"ה למשה והתודה עליו וגו' התחיל משה ואמר מזמור לתודה (תהלים ק"י) על שם והתודה עליו צונראה דדריש בענין לשון נופל על לשון, והכונה היא שמשה רבינו הודה להקב"ה על שהורה דרך לכפרת עונות, והיינו ע"י ודוי, ואמר בזה, שבשעה שאמר הקב"ה והתודה וע"י זה יכפר עליהם הודה משה על זה ואמר מזמור לתודה.
[ירוש' שבועות פ"א ה"ה].
4את כל עונות. עונות אלו זדונות, וכן הוא אומר (פ' שלח) עונה בה צזוכתיב שם בענין אשר תעשה ביד רמה, וזה ודאי במזיד, ועי' מש"כ לעיל אות צ"ה.
.
(יומא ל"ו ב')
5פשעיהם לכל חטאתם. הקיש חטאים לפשעים, מה פשעים דלאו בני קרבן אף חטאים דלאו בני קרבן, אבל חטאים דבני קרבן הם לא מכפר צחדפשעים היינו מרדים וכמשכ"ל אות צ"ה ובמורד לא שייך קרבן, וחטאים הם שגגות כמש"כ באות הנזכר, ודריש דרק חטאים כאלה שאין קרבן עליהם כגון מי שאכל נבלה אז יוהכ"פ מכפר, אבל חטאים דחייבין עליהם קרבן כגון חטאות ואשמות אין יוהכ"פ מכפר אם לא הביא קרבנו, אבל חייבי אשמות תלויין פטורין להביא אחר יוהכ"פ כפי שיתבאר לקמן פסוק ל', יעוי"ש.
.
(כריתות כ"ה ב')
6ביד איש עתי. ת"ר, איש – להכשיר את הזר צטהרבותא בזה דכיון דכתיב כפרה בענין זה הו"א דצריך כהן כמו בשארי עניני כפרה, קמ"ל. וטעם הדיוק י"ל משום דשם איש כאן מיותר, דדי היה לכתוב ושלח ביד עתי, כמו כל שמות התוארים, צדיק, רשע, חכם, סופר, וכדומה, דלא כתיב בהו מקודם שם כללי איש.
, עתי – שיהא מזומן קפירש"י מוכן לכך מיום אתמול, עכ"ל. ורשב"ם ורד"ק פירשו איש בקי בדרכים ובמדבריות שהולך לשם בכל עת, ותימא שלא העירו מירושלמי יומא פ"ו ה"ג דדריש עתי שיהא עתיד, [ר"ל מוכן, כמו להיות עתידים ליום הזה], עתי שיהא מזומן, ופריך וכי לא היא עתיד לא היא מזומן [ר"ל ותרתי ל"ל], אלא שלא ישלחנו בידי שנים, והרי מפורש כפירש"י, וצ"ע.
, עתי ואפילו בשבת ואפילו בטומאה קאדכן מורה הלשון עתי שילך בעת הזאת ולא ידחה התהלוכה והעת בשום אופן ומקרה, ואע"פ דכבר דריש מלשון עתי שיהא מזומן, אך י"ל דאי משום הא היה יותר נכון לכתוב מוכן שהוא יותר מבואר לענינו. ועיין מענין דרשה זו בשו"ת שאגת אריה סי' ע'.
.
(יומא ס"ו א')