1על מחבת. מלמד שטעונה כלי שרת, לפיכך אי אפי לה מאתמול נפסלה בלינה ולפיכך דוחה את השבת עטדכשיאפו מאתמול אתקדשו בתנור ואפסלו בלינה, דכן קיי"ל במעילה ט' א', דהמנחות מכיון דנתקדשו בכלי נפסלין בלינה. ויש להעיר ממ"ש במנחות ע"ט א' לדעת רש"י דנסכים שנתקדשו בכלי לא נפסלו בלינה, מאי שנא קדושת נסכים ממנחות, ובס' תפ"י פי"א מ"ג דמנחות חילק דהתם עיקר קדושתייהו בשחיטת הזבח, משא"כ חביתי כה"ג מדאין נקמצות אין בהן קדושה אחרת להכי ודאי קדשו בכלי קדושה גמורה, אבל זה תימא, שהרי קיי"ל במעילה שם דכל המנחות אפילו כאלה שנקמצות נפסלו בלינה משנתקדשו בכלי, ונ"ע. ואמנם בנסכים גופה דעת רמב"ם בפ"ב הי"ב מקרבנות ותוס' שם דנפסלו בלינה, וממש"כ ראיה לדעתם, ודו"ק.
.
(שם נ"א א')
2בשמן. להוסיף לה שמן. ואיני יודע כמה, הרי אני דן, נאמר כאן שמן ונאמר במנחת נסכים (פ' תצוה) שמן, מה מנחת נסכים שלשת לוגין לעשרון אף כאן שלשת לוגין לעשרון פבפ' תצוה כתיב ועשרון סולת בלול בשמן כתית רביעית ההין, וההין י"ב לוגין (מנחות פ"ט א' ) והוי הרבע ג' לוגין.
.
(שם שם)
3תעשה. אפילו בשבת אפילו בטומאה פאדבכ"מ כתיב הפעל בלשון צווי ולא בנפעל כמו כאן, ולכן דריש שבכל אופן ובכל זמן תעשה. ובטעם הדבר שדוחה את השבת נתבאר למעלה משום דאל"ה נפסלו בלינה ובסמוך יתבאר עוד טעם מפני שאם יאפו מאתמול לא יהיו נאים, יעו"ש בדרשה תפיני.
[שם שם]
4מרבכת. מלמד שנעשית ברותחין כל צרכה פבהרמב"ם פ"ט מקרבנות פירש סדר רבוכה שחולט הסולת ברותחין ואופה מעט ואח"כ מטגנה בשמן, וכנראה מפרש כן דברי התו"כ שלפנינו שמתחלה חולט הסולת ברותחין ואח"כ מטגנה בשמן, אבל במכילתא פ' בא פרשו שרבוכה היא שנגבלת ונלושית כולה מתחלה בשמן רותח, ומה דנד הרמב"ם מפי' המכילתא נראה שסמך על המבואר במשנה זבחים צ"א א' אם ראית שמן שהוא ניתן ע"ג האישים אי אתה צריך לשאול מהו אלא מותר רקיקי כהנים, ר"ל שבודאי הוא מותר מנחת חביתי כה"ג דכתיב בה כליל תקטר ואסור ליהנות ממנה, ומבואר שם, דלכן נשאר לעולם מהחביתין שמן משום דלכל העשרון סולת מביא ג' לוגין שמן ועושה מהן י"ב חלות ואח"כ מטגנן בשמן, ולכן נשאר שמן, יעו"ש. ולפי' המכילתא דלבד הטיגון בשמן נגבלת ונלושית ג"כ בשמן בלא מים כלל, הלא לא יתכן כלל שישאר שמן, כי על לישת עשרון סולת הוו ג' לוגין שמן כדי צרכה, ולכן מפרש הרמב"ם שכל צרכה נעשית במים רותחין ושמן בא רק לטיגון, ולכן בהכרח היה שלעולם ישאר שמן, ודו"ק.
.
(תו"כ)
5תביאנה. תביאנה מכל מקום, ואפילו לאחר המוספין, ואחר הנסכים.
(שם)
6תפיני. מאי תפיני – תאפינה נא, תאפינה נאה[לפיכך אופה ומטגנה ואופה] פגהמלה תפיני אינה מצויה בלה"ק, ודרך חז"ל לדרוש כל מלה שאינה מצויה, ודרשו ע"ד נוטריקון תיאפנה נא וגם תאפינה נאה, ושורש נא הוא מלשון אל תאכלו ממנו נא, שפירושו שעשייתו אינה נעשית כל צרכה, ולכן כדי לקיים שני הענינים, נא ונאה, צריך לאפות מקודם ואח"כ לטגנה ואז תהא האפיה נאה, כלומר אפויה כל צרכה, ושוב אחר הטיגון חוזר ואופה, כי הטיגון מחליש האפיה הקודמת, והאפיה שבפעם זה תהא אפיה קלה דהיינו נא. ויש בגמרא גירסות שונות, ולהרמב"ם דרך אחרת בענין זה, וכמו שהעתקנו הוא דרך פשוט וישר.
.
(מנחות נ' ב')
7תפיני. תניא, חביתי כהן גדול דוחין את השבת, דכתיב תפיני – תאפינה נאה, ואי אפי לה מאתמול אינשפא לה פדכלומר נפוחה ברוח, כמו נשפת ברוחך, ועיין מש"כ לעיל אות פ"א עוד בענין דחיית השבת בזה.
ודע דבהגמי"י פ"ו מחמץ כתב ע"פ דרשה זו דראוי לאפות מצה חדשה בליל שני של פסח, והנה לפי"ז כש"כ הוא שאין לאפות זמן הרבה קודם פסח, כמו שנוהגין אצלנו. אמנם י"ל דלא דמי מצות למנחות, דבמצות כתיב לחם עוני ובמנחות דרשינן למשחה לגדולה לאכלם כדרך שהמלכים אוכלים [ע"ל פ' ט' אות ס"א], ולכן במצות לא קפדינן שיהיו נאים. ולבד זה י"ל דלא דמי מצות הנלושות במים לבד למנחות הנאפות בשמן דשייך בזה יותר שיתיישנו, ואין כאן המקום להאריך בזה.
.
(מנחות ג' ב')
8מנחת פתים. מלמד שכופל אחת לשנים ושנים לארבעה ומבדיל פהר"ל כדי לקיים מנחת פתים כופל כל עוגה לשנים, ובכל פעם שכופל משברה במקום שכופלה, וכיון דנשבר היינו שתי חתיכות, וזהו פירוש פתים, דאין לפרש פתים פרורים משום דכתיב בפ' ויקרא פתות אותה פתים, ודרשינן אותה פתים ולא פתיתיה לפתיתים, עיי"ש לפנינו. ועיין במנחות ע"ה ב' וברמב"ם יש בענין זה גירסות שונות.
.
(תו"כ)