1וכל פטר חמור. פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטורה מן הבכורה, שנאמר פטר חמור פטר חמור שני פעמים, עד שיהא היולדת חמור והנולד חמור נופעם כתיב כאן ופעם כתיב בפ' תשא, ומבואר בגמרא ה' ב' מה נשתנו פטרי חמורים לפדות יותר מכל בהמה טמאה, לפי שישראל עמסו עליהם משא בצאתם ממצרים, ובמדרשים ופירש"י כאן עוד טעמים. .
(בכורות ה׳ ב')
2תפדה. תפדה תפדה שני פעמים, תפדה מיד תפדה בכל שהוא נזכאן ובפ' תשא כתיב מצות פדיון פטר חמור בשה ובא לרבות שפודהו מיד שיולד ולא כמו בכור אדם לאחר שלשים יום. [ויש להעיר הא טעם הדבר שאין פודין בכור אדם בפחות מל' יום מחשש שמא נפל הוא, א"כ לא היה צריך לפדות בכור בהמה פחות מבן שמונת ימים, דזה שיעורו לולד קיימא כמבואר בשבת קל"ב ב', ופליאה גדולה על הפוסקים שלא העירו כלל בזה ופסקו בפשיטות שפודהו מיד כשנולד, ע' ביו"ד סי' שכ"א ס"א, וצע"ג. וע' תוס' ב"ק י"א ב'], וכן מרבינן דפודין אפילו בכל שהוא, ור"ל לאו דוקא בכל שהוא ממש, דהא בודאי צריך לפדות בשה כמפורש בפסוק, אלא הענין הוא שרשאין לפדות בשה שיהיה שוה לעומת הבכור שווי כל שהוא, כגון אם היה לו פטר חמור שוה י' סלעים פודהו בשה שוה סלע, וכן פודין בשה אחד כמה פעמים, כגון אם חזר וקנאו מן הכהן או שיש לו כמה ספיקות פטרי חמורים מפריש עליהן טלה אחד בשביל כולן, דלא אמרה תורה שה להחמיר עליו אלא להקל עליו, ועיין ביו"ד סי' שכ"א. .
(שם י' ב׳)
3תפדה בשה. אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי, מאי טעמא, נאמר כאן שה ונאמר בפסח שה, מה בפסח פרט לשמות הללו נחדפסח אינו בא מן עגל וחיה דכתיב מפורש מן הכבשים ומן העזים, גם לא שחוט דבעינן שחיטה לשם פסח כדדרשינן לעיל בפסוק ואמרתם זבח פסח, גם לא טריפה דלא חזיא לאכילה, ולא כלאים וכוי דאינן קרבין בכלל. אף כאן פרט לכל השמות הללו, אי מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן זכר תמים ובן שנה ת"ל תפדה תפדה ריבה נטר"ל דשתי פעמים כתיב פטר חמור תפדה בשה כאן ובפ' תשא, וכפל לשון מרבה אפילו בעל מום ופחות מבן שנה, אבל אין לומר דמרבה כל הני דלעיל, משום דא"כ ל"ל לכתוב כלל שה. .
(שם י"ב א׳)
4ואם לא תפדה וערפתו. מלמד שמצות פדיה קודמת למצות עריפה סוכתב הרמב"ם פי"ב ה"א מבכורים מ"ע לפדות פטר חמור ואם לא רצה לפדותו מ"ע לערפו, עכ"ל. וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל, בחיי ראשי אין זה מן הפלפול ודעת מיושבת לחשב זה [עריפה] במ"ע, ואע"פ שאמרו מצות פדיה קודמת למצות עריפה, לא שתחשב מצוה אבל היא עבירה ומזיק נקרא ומפסיד ממונו של כהן, ומפני שאמר מצות פדיה אמר מצות עריפה, עכ"ל. ומ"ש שהוא מפסיד ממונו של כהן רומז למ"ש במכילתא, וערפתו, אמרה תורה אתה אבדת נכסי כהן ולא פדית אותו – ערפהו ויאבדו נכסיך, אבל אין זה כל טענה לדברי הרמב"ם שמנה זה למ"ע, שהרי לא עדיף הפסד ממון מהפסד הנפש, ובכ"ז קיי"ל לדבר פשוט דמי שאינו רוצה לייבם את אשת אחיו שתכליתו לבנות את בית אחיו ולהקים שמו מצוה עליו לחלוץ, וא"כ למה לא תחשב גם עריפה מצוה, ולשון הרמב"ם ברור ופשוט כפשטות לשון המשנה. ולדעתי תפס כאן הראב"ד באור המלה מצוה כמו שנוהגים לתפוס מלה זו בעלמא בבאור זכות, והיינו היפך עבירה, וכמו מצוה גוררת מצוה, אבל באמת עיקר הלשון מצוה ענינו צווי ופקודה, וכן הכא אם לא פדאו צותה התורה וערפתו, ודו"ק. .
(שם י"ג א׳)
5וערפתו. נאמר כאן עריפה ונאמר בעגלה ערופה עריפה, מה עגלה ערופה אסורה בהנאה אף פטר חמור אסור בהנאה סאועיין מענין זה בכורות י"ד ב'. .
(שם י׳ ב׳)