פה אל פה וגו׳. תניא, משה פירש מן האשה והסכים הקב"ה עמו, ומנלן דהסכים, דכתיב פה אל פה אדבר בו ומבואר אצלנו בפ' יתרו שלמד ק"ו בעצמו ואמר ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהם אלא שעה אחת וקבע להם זמן אמרה תורה אל תגשו אל אשה, אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ולא קבוע לי זמן על אחת כמה וכמה, ועל זה מביא ראיה שהסכים הקב"ה עמו שהרי הקב"ה בעצמו הפליג במעלת נבואתו שמדבר עמו פה אל פה ובמראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט, ובזה כלולה גם המעלה שאינו קובע לו זמן לדבר עמו כאדם שמתוך חביבותיה היתירה לחבירו מדבר עמו בכל עת שרואהו מבלי הכנות מיוחדות.
כך נראה לפרש ע"פ פשטות הלשון שבגמרא, אבל לפי הלשון שבספרי כאן ובפירש"י כונה אחרת בראיה זו, יען כי כן הוא לשון הגמרא, והסכים הקב"ה על ידו שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי [כלומר הרי שצוהו הקב"ה להיות אצלו וממילא קיים הוא במצות אל תגשו אל אשה], ואית דאמרי פה אל פה אדבר בו, ולפי מה שפירשנו כלולים שתי ראיות מיוחדות, אבל לפי הספרי הוי הראיה מהפסוק פה אל פה אדבר בו, כלומר שצוהו פה אל פה לפרוש מהאשה. .
(שבת פ"ז א׳)
כך נראה לפרש ע"פ פשטות הלשון שבגמרא, אבל לפי הלשון שבספרי כאן ובפירש"י כונה אחרת בראיה זו, יען כי כן הוא לשון הגמרא, והסכים הקב"ה על ידו שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי [כלומר הרי שצוהו הקב"ה להיות אצלו וממילא קיים הוא במצות אל תגשו אל אשה], ואית דאמרי פה אל פה אדבר בו, ולפי מה שפירשנו כלולים שתי ראיות מיוחדות, אבל לפי הספרי הוי הראיה מהפסוק פה אל פה אדבר בו, כלומר שצוהו פה אל פה לפרוש מהאשה. .
(שבת פ"ז א׳)