ושרף את הבגד. תניא, מטלית שיש בה שלש על שלש אצבעות אע"פ שאין בה כזית, כיון שנכנס רובה לבית טהור טמאתהו, מאי טעמא דכתיב ושרף את הבגד אפילו בשעת שריפה קרוי בגד רכאר"ל דבעלמא היכא דלשריפה קאי אמרינן כתותא מכתת שיעוריה אבל הכא לא אמרינן כן כיון דבשעת שריפה חשבו הכתוב לקרוא בשם בגד. וטעם הדיוק מדלא כתיב ושרף אותו. ובגמרא בעי למילף מזה דמותר לחלוץ בסנדל המנוגע, דאע"פ דקיי"ל בעלמא כל העומד לשרוף כשרוף דמי אבל הכא כיון דנקרא בגד אף בשעה שמחזר לשרפו ולכן לאו כשרוף דמי, ודחי הגמרא דאיסור מטומאה לא ילפינן, ולכן קיי"ל להלכה דאסור לחלוץ בסנדל המנוגע, ועיין באה"ע סי' קכ"ד ולפנינו לקמן בפ' מצורע בפסוק ונתץ את הבית.
. (יבמות ק"ג ב')
אשר יהיה בו הנגע. הראוי לקבל נגע רכבהכונה שאם היה הנגע דבוק לחתיכות ממינים שמתטמאים בנגעים כגון מצמר ופשתן, וממינים שאין מתטמאין כמבואר לעיל בפסוק מ"ז, אז א"צ לשרוף כל הבגד אלא רק החתיכה ממין שמתטמא בנגעים, וכן אם אפילו היה כולו מצמר ופשתן רק היה בו חתיכה אחת צבוע באופן שאינו מטמא בנגעים כמבואר בפסוק הנ"ל, ג"כ אין אותה החתיכה צריכה להשרף אלא טהורה היא, ומסמיך כל זה אלשון אשר יהיה בו הנגע דמיותר הוא אחרי דאיירי ביה ודריש אשר יהיה, אשר ראוי להיות בו נגע, משא"כ מינים זולת צמר ופשתן וכן בגד צבוע אין ראוי להיות בו נגע, היינו שאין מתטמא בנגעים, וכמבואר.
. (תו"כ)
באש תשרף. אינה צריכה דבר אחר לשרף עמה רכגר"ל שאין צריך להוסיף על האש דברים המרבים שלהבת כמו גיזי צמר ואניצי פשתן, ואצטריך לאשמעינן זה שלא נימא דהא דכתיב בצמר או בפשתים קאי אושרף דלעיל היינו שישרפנו בצמר או בפשתים.
, אם כן למה נאמר בצמר או בפשתים, להוציא את האמריות רכדהיינו אם בהבגד נמצאת דבוקה חתיכה ממין שאין מתטמא בנגעים כמבואר לעיל.
. (שם)