1והזרתם וגו'. תניא, רמז לציון קברות מן התורה מניין אמר מר זוטרא, והזרתם את בני ישראל מטומאתם קכבוע"י הציון מודיעים שהמקום מקום טומאה וינזרו ממנו. ומפרש והזרתם מלשון נזירות ופרישה וכפירש"י בפסוק זה, והוא משום דאי לשון אזהרה הוא הול"ל והזהרתם בה'. ועי' מש"כ בענין זה בארוכה לעיל ס"פ תזריע בפ' וטמא טמא יקרא (י"ג מ"ה) וצרף לכאן. .
(מו"ק ה' א')
2והזרתם וגו'. אמר ר' יאשיה, והזרתם את בני ישראל מטומאתם, מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן קכגמחשש שמא תראה בשעת תשמיש ויכשלו באיסור נדה, ודריש והזרתם מלשון נזירות כמש"כ בדרשה הקודמת שכן הוא ענין נזירות שפורש ומקדש עצמו בדבר המותר מדינא לתוספת קדושה וטהרה. ומבואר בגמ' בשיעור הזמן מפרישה זו, או יום או לילה, והיינו אם רגילה לראות ביום פורש כל אותו היום ואם בלילה פורש כל אותו הלילה, וכתבו התוס' ביבמות ס"ב ב' דלמ"ד בנדה ט"ו א' דוסתות דרבנן, ר"ל הא דצריכה לבדוק עצמה ביום וסתה הוא רק מדרבנן ומסתמא לא מפקינן לה בטומאה, ע"כ צ"ל דדרשה זו אסמכתא היא רק מדרבנן, עכ"ל. ולדעתי לא אדע ההכרח לזה, דהא כיון דיליף כאן על זהירות ופרישה כמשכ"ל במשמעות לשון והזרתם שהוא לשון פרישה וקדושה, וזה הלא שייך מדאורייתא ממש, וצ"ע.
אך אמנם צריך ביאור לדרשה זו מאי שייך סיום הלשון ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני, דמה שייך פרישה זו לטומאת משכן ה', וי"ל עפ"י מ"ש בסוטה י"ז א' איש ואשה זכו שכינה ביניהם, ולכן צריך להזהר שיזכו ולא יטמאו הקדושה השוכנת ביניהם, ודו"ק. –
והנה ביבמות שם אמרו דביוצא לדרך צריך לפקדה אף סמוך לוסתה, דאז מצוה היא, מפני שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך, ובמקום מצוה א"צ לנהוג בפרישות יתירה. ומ"ש הלשון חייב לפקוד בשעה שיוצא לדרך, נראה דהלשון בשעה לאו דוקא, שהרי קיי"ל דאין לבעול ביום יציאה לדרך [רמב"ם פ"ד הי"ט מדעות] אלא בלילה שלפניו, ובכה"ג צ"ל דשרי, שאין איסור זה נוהג בכל המלע"ע. וראיה לזה, שהרי קיי"ל שאין לבעול ביום שנכנסין למרחץ (גיטין ע' ב') וקיי"ל דמצוה לכנס למרחץ בכל ע"ש, וקיי"ל עונת ת"ח מליל שבת לליל שבת (כתובות ס"ב ב'), אלא ודאי דבענין איסור זה אין הלילה שלפניו או שלאחריו בכלל. .
(שבועות י"ח ב')
3והזרתם וגו'. תניא, א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, אפילו הוויין ליה בנים כבני אהרן – מתים, שנאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם והדוה בנדתה וסמיך ליה אחרי מות שני בני אהרן קכדעיין בדרשה הקודמת, ויתכן לומר דסמיך אסוף פרשה זו דכתיב ולאיש אשר ישכב עם טמאה, ואף דזו לאו טמאה ודאי היא, מ"מ כיון דסמוך לוסתה היא הוי בכלל טמאה, ועיין בדרשה הבאה. .
(שם שם)
4והזרתם וגו'. תניא, היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי מניין שלא יפרוש מיד, ת"ל והזרתם את בני ישראל מטומאתם קכהר"ל אפי' בשעה שהם בטומאתם תהיה חלה עליהם אזהרה להזהר מן הטומאה, והיינו שלא יפרוש מיד, וכבר באה דרשה מענין זה לפנינו לעיל בפ' כ"ד בדרשה ותהי נדתה עליו, ועיין מש"כ שם. .
(ירושלמי הוריות פ"ב ה"ה)
5בטמאם את משכני. מלמד שאע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם קכוזהו טעם על העונש מיתה המבואר בקרא, יען כי השכינה אתם תמיד, אפי' בשעת טומאתם וא"כ אין זה כבוד השכינה. .
(תו"כ)