אשר ישנו פה. אין לי אלא אותם העומדים על הר סיני, דורות הבאים מניין, ת"ל ואת אשר איננו פה יבלכאורה היה צ"ל אין לי אלא אותן העומדים שם, שהרי זה המאמר לא היה במעמד הר סיני, וצ"ל דכל הענינים הנוגעים בקיום התורה והמצוה שנזכרו בתורה נסמכו כולם על הצווי בהר סיני, וכהאי גווגא מבואר לפנינו לקמן בפ' וילך בפסוק ואנכי הסתר אסתיר – מירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב יעו"ש.
. (שם שם)
אשר ישנו פה. תני, יש תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות, דכתיב כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה עמנו היום, מה דורות הבאים אחריכם אין בלבם תנאי אף אתם אין בלבכם תנאי יגנראה בטעם החילוק בין שבועות לנדרים בענין זה, משום דכיון דבשבועות יש איסור שבועת שוא, א"כ אם לא נתקיים התנאי הרי נשבע לשוא אבל בנדרים לא שייך נדרי שוא, ולכן בשבועות אם נשבע על תנאי בטל התנאי והשבועה קיימת. והנה בבבלי לא מצינו מענין פרט תנאי בשבועה, וכפי הנראה מטעם זה לא הכריעו הפוסקים כירושלמי, ולכן כתב הרמב"ם בפ"ב ה"ו מנדרים בענין תנאים בנדרים וז"ל, יש מהגאונים שאומרים אין כל אלו הדברים [דיני התנאי] אמורים אלא בנדרים ולא בשבועות, ויש מי שמורה שדין השבועות והנדרים בענינים אלו אחד הן, וכן יש לו להקדים תנאי לשבועתו כדרך שאמרו בנדרים, עכ"ל. והסמ"ג כתב וז"ל, אני ראיתי בירושלמי יש תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות ורבינו [הרמב"ם] תופס עיקר דברי האומרים דנדרים ושבועות שוים הם בכל דברים אלו, עכ"ל. והנה עם כ"ז לא נתבאר במה דחו פשיטות הירושלמי אחרי דבבבלי לא מצינו מפורש סתירה לזה, וכבר הסכימו הפוסקים דבמקום שאין סתירה בבבלי נגד הירושלמי תפסינן כהירושלמי, והרמב"ם גופי' פוסק פעמים אין מספר כירושלמי.
וי"ל דסמכו על מ"ש בבבלי נדרים י"ג ב', חומר בשבועות מנדרים שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש משא"כ בנדרים, ועוד אמרו שם ט"ז א' זה חומר בשבועות מנדרים וכו' וחשיב שם מה שחשיב, ודבר זה לא חשיב. הרי זה כמפורש שהבבלי לא ס"ל חומר זה שאין תנאי בשבועות, דאל"ה לא הוי משתמיט לזכור זה בין שאר החילוקים בין נדרים לשבועות. ואעפ"י שכתבנו בהסבר דברי הירושלמי סברא רצויה דבשבועות יש איסור שבועת שוא, צ"ל דהבבלי ס"ל דשוא נקרא שוא ממש, היינו שלא לשום תכלית ומטרה, משא"כ בנשבע על תנאי הרי צריך לתנאי ואין זה נחשב לשוא.
. (ירושלמי נדרים פ"ג ה"א)
אשר איננו פה. בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ידכלומר לכלוך ומאוס המצויין בבע"ח שאין יודעין להטהר, ועל הפסוק ביחזקאל כ"ד חלאתה בה מתרגמינן זהמותיה בה, ודבק כזה בא מגוף לגוף ע"י התתברות הזיווג ומורישין לבניהם אחריהם. ובעיקר ענין הזדוגות הנחש עם חוה סמך על דרשה אחרת באגדה דכשנתן לה הנחש עצה לאכול מן העץ בא עליה, ודרשו הנחש השיאני מענין נשואין.
וכשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן, וכן הגרים, דאע"פ דאינהו לא הוו מזלייהו הוי, דכתיב את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה טוכלומר כל הדורות העתידים להסתפח על קהל ישראל הוו בכלל אשר איננו פה וכדרשה דלעיל משבועות.
. (שבת קמ"ו א')