ומי גוי גדול וגו'. א"ר סימון, ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, בנוהג שבעולם, אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו מפני שאינו יודע האיך דינו יוצא, אבל ישראל [בראש השנה] אינם כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים שיודעים שהקב"ה עושה להם נסים טוענין הנסים ר"ל אע"פ שאינם זכאים, וכמ"ש במדרשים עה"פ ראה ראיתי (פ' שמות) רואה אני שעתידים לעשות העגל, בין זכאים בין חייבים עלי להושיע אותם. –
ומה שאמר ומגלחין זקנם – הנה בספר המנהיג הלכות ר"ה מביא דרשה זו ובמקום מגלחין זקנם גורס מגלחין שערן וכן למעלה במקום ומגדל זקנו גורס ומגדל שערו, ויש פנים לגירסא זו, יען דהמתקן את גופו מתקן ומסלסל את כל שעריו שבראש ושבזקן ושבגבי עינים.
ואף לדעתי יש הכרח לפרש ומגלחין זקנם שלא כפשטיה, דלבד איסור תגלחת הנה מצינו כי גלוח הזקן הוא סימן לדאגה ועצבות וצער, כמו בירמיה מ"א ויבאו אנשים מגולחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים וכו', ומבואר שם שבאו בציונים אלה לאות צער ואבל על חורבן ירושלים, וכ"מ פשטות הלשון גבי איסור טומאת כהן למת אמר (פ' אמור) לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת, והפירוש הוא שכל אלה הדברים היו עושים קרובי המת לאות צער ואבל, וא"כ איך אמר כאן ההיפך שלאות שמתה ורצון מגלחין זקנם.
וכן קשה מה שאמר בנוהג שבעולם אדם שיודע שיש לו דין לובש שחורים ומגדל זקנו, והלא לבד מה שמבואר שגלוח הזקן מורה על צער ודאגה, עוד מצינו שגידול הזקן הוא ענין תעגוג וכבוד, וכמ"ש בברכות י"א א' משל לאחד שאומרים לו זקנך מגודל אמר להם יהיה כנגד המשחיתים, ופירש"י שאומרים לו זקנך נאה ומגודל והוא אומר להם הואיל וקלסתם אותו אף הוא יהיה כנגד המשחיתים, כלומר לתער ולמספרים שאביא עליו ואשחיתנו, עכ"ל. ובשבת קנ"ב א' אמרו הדרת פנים – זקן, וכ"כ המפרשים בפ' קדושים שהסרת שער הפיאות והזקן היה מורה סימן לעבדות ושפלות, ולכן ציותה התורה לישראל על זה, כדי שלא ירשמו עצמן ברשמי עבדות ופחיתות אלא בדרך כבוד וגדולה וא"כ איך אמר בזה ההיפך שלאות צער ודאגה מגדלין זקנם.
ולכן בהכרח צריך לפרש שהלשון מגדלין ומגלחין כאן אינו כפשוטו אלא ענינו תיקון והעדר התיקון כלומר בנוהג שבעולם אדם שיש לו דין עמוס בדאגתו ואינו דואג לתיקון בגדיו ושערו אלא מניחו להתגדל כמו שהוא, משא"כ ישראל מתקנין עצמן בבגדם ושערם [וכגירסת ספר המנהיג שהבאנו], ואין להאריך עוד. .
(ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג)
ומה שאמר ומגלחין זקנם – הנה בספר המנהיג הלכות ר"ה מביא דרשה זו ובמקום מגלחין זקנם גורס מגלחין שערן וכן למעלה במקום ומגדל זקנו גורס ומגדל שערו, ויש פנים לגירסא זו, יען דהמתקן את גופו מתקן ומסלסל את כל שעריו שבראש ושבזקן ושבגבי עינים.
ואף לדעתי יש הכרח לפרש ומגלחין זקנם שלא כפשטיה, דלבד איסור תגלחת הנה מצינו כי גלוח הזקן הוא סימן לדאגה ועצבות וצער, כמו בירמיה מ"א ויבאו אנשים מגולחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים וכו', ומבואר שם שבאו בציונים אלה לאות צער ואבל על חורבן ירושלים, וכ"מ פשטות הלשון גבי איסור טומאת כהן למת אמר (פ' אמור) לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת, והפירוש הוא שכל אלה הדברים היו עושים קרובי המת לאות צער ואבל, וא"כ איך אמר כאן ההיפך שלאות שמתה ורצון מגלחין זקנם.
וכן קשה מה שאמר בנוהג שבעולם אדם שיודע שיש לו דין לובש שחורים ומגדל זקנו, והלא לבד מה שמבואר שגלוח הזקן מורה על צער ודאגה, עוד מצינו שגידול הזקן הוא ענין תעגוג וכבוד, וכמ"ש בברכות י"א א' משל לאחד שאומרים לו זקנך מגודל אמר להם יהיה כנגד המשחיתים, ופירש"י שאומרים לו זקנך נאה ומגודל והוא אומר להם הואיל וקלסתם אותו אף הוא יהיה כנגד המשחיתים, כלומר לתער ולמספרים שאביא עליו ואשחיתנו, עכ"ל. ובשבת קנ"ב א' אמרו הדרת פנים – זקן, וכ"כ המפרשים בפ' קדושים שהסרת שער הפיאות והזקן היה מורה סימן לעבדות ושפלות, ולכן ציותה התורה לישראל על זה, כדי שלא ירשמו עצמן ברשמי עבדות ופחיתות אלא בדרך כבוד וגדולה וא"כ איך אמר בזה ההיפך שלאות צער ודאגה מגדלין זקנם.
ולכן בהכרח צריך לפרש שהלשון מגדלין ומגלחין כאן אינו כפשוטו אלא ענינו תיקון והעדר התיקון כלומר בנוהג שבעולם אדם שיש לו דין עמוס בדאגתו ואינו דואג לתיקון בגדיו ושערו אלא מניחו להתגדל כמו שהוא, משא"כ ישראל מתקנין עצמן בבגדם ושערם [וכגירסת ספר המנהיג שהבאנו], ואין להאריך עוד. .
(ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג)