מקץ שבע שנים וגו'. כל הני סימני למה לי, צריכי, דאי כתב מקץ הו"א נמנו מהשתא ואע"פ דלא מתרמי בשמיטה כתב שמיטה, ואי כתב שמיטה הו"א בסוף שמיטה, כתב במועד, ואי כתב במועד הו"א מריש שתא, כתב בחג הסכות, ואי כתב בחג הסכות הו"א אפילו יו"ט האחרון, כתב בבוא כל ישראל – מאתחלתא דמועד זמפרש צורך הסימן המשולש שבפסוק זה, מקץ שנת השמיטה, בחג הסוכות, במועד, ומפרש דאי כתב מקץ וגו' הו"א נמנו משנת ארבעים והלאה שבערבות מואב נאמרה פרשה זו ואעפ"י דלא מתרמי בשמיטה שלא מנו שמיטין עד לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו כמבואר בערכין י"ב ב', לכן כתב שמיטה. ואי כתב שמיטה לבד הו"א בסוף שמיטה קודם ר"ה של שמינית, דהא מקץ שבע בסוף שנה במשמע לכן כתב במועד, ואי כתב במועד הו"א מר"ה שגם הוא נקרא מועד, שכן הוא חשוב בפ' אמור בין אלה מועדי ה' גם ר"ה, לכן פי' בחג הסוכות, ואעפ"י דלמעט מר"ה היה די לכתוב מקץ שבע שנים שנת השמיטה בבוא כל ישראל לראות, ור"ה לאו זמן ראיה הוא, בכ"ז פי' חג הסכות למעט גם פסח.
. (סוטה מ"א א')
שנת השמטה בחג הסכות. שנת השמטה בחג הסכות מאי עבידתה, שמינית היא חר"ל מאי עבידתה לקרות חג הסוכות שבסוף שבע שנים שנת השמיטה, הרי כבר יצאה השמיטה מר"ה וכבר נכנסת שנה שמינית.
, אלא לומר לך, כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ר"ה אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית טוה"ק קרא יש לך דבר שהוא של שמינית והוא אסור כשביעית ואיזו זה, זה תבואה שהביאה שליש, ומפרש בגמרא ודלמא לא עייל כלל וקאמר רחמנא תשמט ותיזיל עד חג הסוכות, ומשני לא ס"ד, דכתיב (פ' משפטים) וחג האסיף בצאת השנה, מאי אסיף אילימא חג הבא בזמן אסיפה הכתיב באספך, אלא מאי אסיף קציר, וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרה בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה וקא קרי לה בצאת השנה, וע"ל בפ' משפטים שם.
. (ר"ה י"ב ב')