והדוה בנדתה. תניא, זקנים הראשונים היו אומרים והדוה בנדתה – שלא תכחול, ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין קלזיתכן דמדייק הלשון והדוה בנדתה, משום דהלא סיבת טומאת הנדה היא מחמת המדוה, דע"י זה באים הדם ונעשית נדה וכמ"ש חז"ל דקודם שרואה האשה דם נדה מרגשת כאב וחלי בגופה, עיין בנדה ט' א', ולפי"ז הול"ל והנדה בדותה, ואז היה הלשון מתוקן שהיה תולה הסיבה במסובב, ולכן דרשו בנדתה תהא, והיינו מפני שלשון נדה הוא מלשון מנודה שמרוחקת מבעלה, ותהיה בנדתה, ר"ל שכל כך תהיה מרוחקת עד שגם לא תכחול ולא תתקשט, שכל אלה הם עניני קירוב לבעל. ובמ"ר פ' אחרי פ' י"ח מבואר דהדיוק הוא מדלא כתיב והדוה בזיבתה, ועי' באדר"נ ריש פ"ב, ועוד יתבאר מזה בפ' אחרי (י"ח י"ט).
, עד שבא ר"ע ולימד, א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה קלחיתכן דר"ע לשיטתיה בסוף גיטין צ' א' דמותר לאדם לגרש את אשתו אפי' אם מצא אחרת נאה הימנה, והזקנים ס"ל כב"ש דלא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר, ולכן לא חששו לשמא תתגנה על בעלה ויגרשה, וכ"מ בירושלמי דסוף גיטין אתיא דר"ע כטעמיה והזקנים כב"ש. והנה הפוסקים פסקו כאן כר"ע דמותרת להתקשט בימי נדותה, ולפי הירושלמי הנ"ל צ"ע בדין זה לפי מה דקיי"ל כב"ש דאסור לגרש בלא ערות דבר, עיין באהע"ז סי' קי"ט, א"כ היה צריך כאן הדין להיות קיים כדעת הזקנים, וצ"ע.
ואף גם זאת צ"ע לפי מה דאיתא בגיטין שם דהא דאסור לגרש בלא ערות דבר הוא רק באשתו ראשונה אבל אשתו שניה מותר לגרש אפילו רק מחמת שנאה לבד, וזה אליבא דכו"ע, ולפי"ז גם אליבא דהזקנים יתחייב שבכאן חלוק בין אשתו ראשונה לשניה, והוא חדוש שלא שמענו מעולם, וצריך תלמוד. , אלא מה אני מקיים והדוה בנדתה, בנדתה תהא עד שתבא במים קלטר"ל עד שתטבול. ועיין בתוס' יומא ע"ח א' וחגיגה י"א א' שכתבו דמכאן מקור לטבילת נדה מן התורה, דזולת מקור זה לא מצינו רמז בתורה. ובהלכות גדולות כתוב דילפינן זה בק"ו ממגעה שצריך טבילה כמבואר בפרשה זו א"כ כש"כ היא עצמה, והתוס' ערערו על מקור זה, דאין ראיה מצורך טבילה לטהרות, דכמה חומרות יש בטהרות. ור"ת כתב דנפקא לן זה מהא דדרשינן בע"ז ע"ה ב' עה"פ דפ' חקת אך במי נדה יתחטא, מים שהנדה טובלת בהן, וכמה הם מ' סאה. ורמב"ם פ"ג ה"ד מאס"ב כתב המקור ע"פ התו"כ מהא דכתיב בבעל קרי ורחצו במים, זה בנין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול [ולפנינו בתו"כ לא מצאתי דרשה זו וחסרה היא אצלנו].
אמנם לכל הפירושים מאד מאד הדבר קשה בעיני, כי עיקר גדול כזה כטבילת נדה לא תפרש התורה רק ברמז דק וקל, ויותר מזה קשה לי לדעת התוס' דילפינן זה מדרשת ר"ע שלפנינו בנדתה תהא עד שתבא במים, א"כ איפוא יהיה מרומז זה בתורה לדעת הזקנים דס"ל דהלשון והדוה בנדתה בא לענין אחר כמבואר.
ומה שנראה בזה דכיון דכתיב כאן בנדה ואחר תטהר, והיינו שתעשה פעולת טהרה, ועיקר שם טהרה לא יונח כי אם על הטבילה במקוה או בנהר, וראיה לזה ממש"כ בנעמן (מלכים ב ה׳:י״א) שאמר לו אלישע לך ורחץ בשרך בירדן כתיב בתריה וילך ויטבול. והנה קשה מאין למד נעמן שצריך לטבול והא הוא אמר לו רק שירחץ בשרו, ורחיצה אינו במובן כלל טבילה, אלא מבואר עוד בענין שאמר לו עוד לך וטהר, ולכן הלך וטבל, ומבואר שלשון טהרה מורה על טבילה, וא"כ כשכתבה התורה כאן ואחר תטהר, הוא כמו שכתוב מפורש ואחר תטבול, ודו"ק. .
(שבת ס"ד ב')
ואף גם זאת צ"ע לפי מה דאיתא בגיטין שם דהא דאסור לגרש בלא ערות דבר הוא רק באשתו ראשונה אבל אשתו שניה מותר לגרש אפילו רק מחמת שנאה לבד, וזה אליבא דכו"ע, ולפי"ז גם אליבא דהזקנים יתחייב שבכאן חלוק בין אשתו ראשונה לשניה, והוא חדוש שלא שמענו מעולם, וצריך תלמוד. , אלא מה אני מקיים והדוה בנדתה, בנדתה תהא עד שתבא במים קלטר"ל עד שתטבול. ועיין בתוס' יומא ע"ח א' וחגיגה י"א א' שכתבו דמכאן מקור לטבילת נדה מן התורה, דזולת מקור זה לא מצינו רמז בתורה. ובהלכות גדולות כתוב דילפינן זה בק"ו ממגעה שצריך טבילה כמבואר בפרשה זו א"כ כש"כ היא עצמה, והתוס' ערערו על מקור זה, דאין ראיה מצורך טבילה לטהרות, דכמה חומרות יש בטהרות. ור"ת כתב דנפקא לן זה מהא דדרשינן בע"ז ע"ה ב' עה"פ דפ' חקת אך במי נדה יתחטא, מים שהנדה טובלת בהן, וכמה הם מ' סאה. ורמב"ם פ"ג ה"ד מאס"ב כתב המקור ע"פ התו"כ מהא דכתיב בבעל קרי ורחצו במים, זה בנין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול [ולפנינו בתו"כ לא מצאתי דרשה זו וחסרה היא אצלנו].
אמנם לכל הפירושים מאד מאד הדבר קשה בעיני, כי עיקר גדול כזה כטבילת נדה לא תפרש התורה רק ברמז דק וקל, ויותר מזה קשה לי לדעת התוס' דילפינן זה מדרשת ר"ע שלפנינו בנדתה תהא עד שתבא במים, א"כ איפוא יהיה מרומז זה בתורה לדעת הזקנים דס"ל דהלשון והדוה בנדתה בא לענין אחר כמבואר.
ומה שנראה בזה דכיון דכתיב כאן בנדה ואחר תטהר, והיינו שתעשה פעולת טהרה, ועיקר שם טהרה לא יונח כי אם על הטבילה במקוה או בנהר, וראיה לזה ממש"כ בנעמן (מלכים ב ה׳:י״א) שאמר לו אלישע לך ורחץ בשרך בירדן כתיב בתריה וילך ויטבול. והנה קשה מאין למד נעמן שצריך לטבול והא הוא אמר לו רק שירחץ בשרו, ורחיצה אינו במובן כלל טבילה, אלא מבואר עוד בענין שאמר לו עוד לך וטהר, ולכן הלך וטבל, ומבואר שלשון טהרה מורה על טבילה, וא"כ כשכתבה התורה כאן ואחר תטהר, הוא כמו שכתוב מפורש ואחר תטבול, ודו"ק. .
(שבת ס"ד ב')