כל מפרסת פרסה וגו'. ת"ר, אלו הן סימני בהמה טהורה, כל בהמה שאין לה שינים למעלה וכל בהמה שפרסותיה סדוקות וכל בהמה שבשרה מהלך שתי וערב והנה מה שאמר אלו הן סימני בהמה אין הכונה לבאר הסימנים העקרים, מפרסת פרסה ומעלת גרה, דזה הלא מפורש בתורה, אלא הכונה להורות להכיר סימנים אלו במקום שאין נראין מפורש לעין, וכגון שהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות, ומפני זה אי אפשר לו להכיר סימן מפרסת פרסה מצאו חז"ל הבקיאים בטבע הברואים סימן אחר לזה, והוא אם אין לה שינים בלחי העליון ולא ניבים שהם תלתלי בשר כעין שינים בולטות בחניכים, בידוע שהיא טהורה, היינו שבודאי יש לה סימנים העקרים שבתורה מפרסת פרסה ומעלת גרה, אך לזה צריך תנאי שיכיר שהוא אינו גמל קטן שאין לו ניבים, וכן אם מצא בהמה שפיה חתוך, דלפי"ז אינו יכול לבדוק בסימני השינים, יבדוק ברגליה אם פרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה ובלבד שיכיר שאינו חזיר שפרסותיו סדוקות ובכ"ז טמא הוא [וזה אפשר להכיר אם יש לה קרנים בודאי אינו חזיר], ואם מצא בהמה שפיה ופרסותיה חתוכים, דלפי"ז א"א לו לבדוק בסימנים הנ"ל, יבדוק בבשר שתחת כנפי העוקץ אחר שישחטנה אם הולך זה הבשר כעין שתי וערב, בידוע שהיא טהורה, ובלבד שיכיר שאינו ערוד שבשרו הולך שתו"ע ובכ"ז טמא הוא, ובזה יתבארו הדברים שהעתקנו בפנים, ודו"ק.
. (חולין נ"ט א')
אותה תאכלו. מה תלמוד לומר אותה – אותה ולא בהמה טמאה זדאותה מיותר היא, דדי היה לכתוב כל מפרסת פרסה וגו' תאכלו, ולכן דריש דבא למעט בהמה טמאה. והרבותא בזה נראה דלא נימא כיון דפרט הכתוב לאסור גמל ושפן וארנבת וחזיר [בפסוקים הסמוכים] רק אלו לבד אסורים ולא שארי טמאים, לכן בא כאן לאסור בכלל טמאים. ובתו"כ מסיים אין לי אלא עשה, ל"ת מניין, ת"ל הגמל והארנבת וגו', ודין הוא, ומה אלו שיש בהם סימני טהרה [ר"ל סימן אחד, כמבואר במקומם] הרי זה בל"ת על אכילתם כדכתיב מבשרם לא תאכלו, שאר טמאים שאין בהם סימני טהרה [ר"ל אפילו סימן אחד] אינו דין שיהיה בל"ת על אכילתן, ע"כ. והנה לפי"ז יוצא דעל אכילת בהמות טמאות אין לוקין כלל, שהרי על לאו הבא מכלל עשה [דאותה תאכלו] ידוע דאין לוקין, ועל לאו הבא מק"ו מגמל וארנבת ג"כ אין עונשין מן הדין, אך באמת כתב המ"מ ריש פ"ב ממאכלות אסורות דכל לאו שקדמו לאו הבא מכלל עשה שוב לא איכפת לן אם הלאו בא מק"ו ולוקין עליו, יעו"ש.
. (זבחים ל"ד א')