1לאור יום. לא דאור יום הוא, אלא הכי קאמר, קריי' רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא, וקריי' לחשוכא ופקדי' אמצותא דלילא כויתכן באור הענין, דקשה לי' מאי שייכות קריאת יום לאור ולילה לחשך, הלא באמת אור ויום שני דברים שונים הן, וכן חשך ולילה, שהרי בבית אפל חשך גם ביום ולפני הנר אורה גם בלילה, לכן מפרש שענין הקריאה היתה רק מענין פקודה להאור שישמש ביום, ולחושך – שישמש בלילה. ויתכן דזו היא כונת הגמ' בחגיגה י"ב א' מדת יום ומדת לילה ביום ראשון נבראו, כלומר, המדות המשמשות ביום ובלילה, אור וחושך. וביתר באור וענין בא תוכן דרשא זו בדרשא הבאה מירושלמי. .
(פסחים ב' א')
2לאור יום. משל למלך שהיו לו שני שרים, זה אומר אני משמש ביום וזה אומר אני משמש ביום, קרא לראשון ואמר לו היום יהא תחומך וקרא לשני ואמר לו הלילה יהא תחומך, הדא הוא דכתיב ויקרא אלהים לאור יום, לאור אמר היום יהא תחומך, ולחשך אמר הלילה יהא תחומך כזכבר נתבארה דרשא זו בדרשא הקודמת, וענין אחד להם, אלא שכאן באה בהרחב באור. .
(ירושלמי ברכות פ"ח ה"י)
3ויהי ערב וגו'. מאימתי קורין את שמע בערבין, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ומאימתי קורין את שמע בשחרית, משעה שיכיר בין תכלת ללבן, מאי שנא דנקט דערבית ברישא כחכתבו התוס' דהו"ל להקדים של שחרית כדאשכחן בתמידין דכתיב של בקר תחלה (פ' פינחס), עכ"ל, וגם י"ל למ"ד תפלות אבות תקנום, דכיון דאברהם תקן תפלת שחרית הו"ל להתחיל דיני שחרית, כיון דאברהם ראשון לאבות. , יליף מברייתו של עולם, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר כטוע"ע מענין זה לפנינו בפ' ואתחנן בפ' בשכבך ובקומך, ובפ' תבוא בפ' ופחדת יומם ולילה כתבנו עוד טעם על פתיחת ק"ש של ערבית תחלה. .
(ברכות ב' א')
4ויהי ערב וגו'. מלמד שמדת יום ומדת לילה ביום ראשון נבראו לעיין מש"כ בבאור דרשא זו לעיל סוף אות כ"ו. ועיין בבעל המאור פ"ק דר"ה שכתב דלשון ויהי ערב ויהי בקר ענינו הוית ערב ובקר, והיינו, מפני שאין היום והלילה שוים בזמנם בכל כדור הארץ, יעו"ש, ונראה דלמד כן מדכתיב שתי פעמים ויהי, ויהי ערב ויהי בקר, אע"פ שהיה יכול לכתוב ויהי ערב ובקר, משמע ששניהם נתהוו כאחד, והם הלא סותרים זא"ז, אלא צ"ל שבאמת נתהוו שניהם כאחד, ורק במקומות שונים, באחד יום ובאותו זמן במקום אחר – לילה. .
(חגיגה י"ב א')
5ויהי ערב וגו'. א"ר שילא בשם רבי, כתיב (תהילים ק״ד:י״ט) עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו, משמש ידע מבואו עשה ירח למועדים, ור' יוחנן אמר, ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לאבאור הענין, כי, כידוע, אנו מונים החדשים ואחריהם כל המועדים למולד הלבנה [ע' באור ענין זה לפנינו בפ' בא בפסוק החודש הזה לכם], וידוע שחדשה של לבנה הוא כ"ט יום וחצי כשיעור היקף הלבנה [ובצמצום – כ"ט יום, י"ב שעות ותשצ"ג חלקים], ולפי זה אם היה המולד למשל ביום א' היה דרוש שיהיה ראש חדש באותו היום בשעת המולד, קמ"ל, דאעפ"כ אין מונים ר"ח אלא מיום ב' שלמחרת המולד ולא מאמצע יום א', ולפנינו ר"פ מסעי יובא אי"ה ראיה מכרחת לענין זה, וכאן מביאים ראיות אסמכתיות לזה, ר' שילא מפרש עפ"י זה הפסוק עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו, כלומר, שאז יתחשבו המועדים לפי חשבון מולד הירח רק אחרי ביאת השמש של אותו יום ולא באמצע היום, ור' יוחנן מסמיך זה על לשון פסוק שלפנינו ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, דמשמע דרק בהויות יום ולילה יחשב המעל"ע ליום אבל לא ביום לבד, וא"כ בהחשב ר"ח משעת המולד הלא אין לו לאותו הזמן שעד הלילה ערב ובקר ואינו יכול להיות כלול במספר ימי החודש, כי אינו נקרא יום שלם.
וע' לקמן בפסוק י"ז והיו לאותות ולמועדים מסמיך ר' סימון ענין זה על הלשון והיו דכתיב בשמש וירח, דמשמע שיהיו ביחד לאותות ולמועדים, והיינו כפי שכתבנו שיהי' המולד ואחריו ביאת השמש של אותו היום. –
ונראה דכונה אחת לדרשא זו בכלל עם הדרשא שבבבלי מגילה ה' א' מניין שאין מונים שעות לחדשים וכו', ופירש"י וז"ל, כגון האומר הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד חודש זה והי' אותו החודש חסר ובא משחשיכה ליום כ"ט, אין אומרים עדיין הוא בתוך החודש, שהרי חדשה של לבנה כ"ט יום ומחצה, עכ"ל, וזה מבואר ממש כדרשת הירושלמי שלפנינו.
אך לא ידעתי למה הוכרח רש"י לציור כזה ולא פירש פשוט שנ"מ למנות ר"ח משעת המולד ויהי' חציו השני של אותו היום נחשב ליום שלם ולמחרתו יום שני וכן להלאה וכמו שבארנו, וזה הלא נ"מ גדולה ופשוטה בחשבון כל המועדים וכלל חשבון השנה וענינים רבים מאד, כמובן לכל מעין, וצע"ג. .
(ירושלמי ר"ה פ"ב ה"ח)
6יום אחד. טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל שהרית שתים, דחד יומא הוא, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לבוכפי המתבאר בגמרא הוי טעם זה רק לתוספת בעלמא, משום דלדינא קיי"ל דאין בתפלות משום עבר יומו וזמנו, משום דרחמי נינהו וכל אימת דבעי מצלי, ולכן גם טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים אע"פ דשני ימים הם. –
וע' בתוס' וברא"ש שהקשו הא קיי"ל תפלת ערבית רשות ולמה לן לאהדורי בשחרית, ונדחקו ליישב. ולי נראה פשוט דמשמיענו רק דמי שרוצה למלא את התפלה שחסר בערב יכול ורשאי למלא זה בשתי תפלות שחרית, משום דהלילה והיום חד יומא הוא, ומשמיענו רק דאין זה מעות שלא יוכל להתקן, חבל בודאי אין זה חובה עליו כתפלת הערב עצמה בזמנה, ובזה תתורץ גם קושיתם השניה כפי שיתבאר להמעין בדבריהם, ודו"ק.
(ברכות כ"ו א').
7יום אחד. א"ר יוחנן, גדול יום קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ, שנאמר (הושע ב׳:ב׳) ונקבצו בני יהודה וגו' ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ וכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לגאינו מבואר כלל ענין הדמיון בזה, ואם רק שווי המלות בודאי קשה מאי שייכות זל"ז. ונראה דבא להעיר דאין הכונה דרק ראש אחד יהי' להם ותו לא, דזה לא יתכן, כי כנהוג בחיל צבא מתחלקים הצבא לחלקים ולמחנות, ולכל חלק ומחנה ראש ומנהיג, יען כי מנה אחד לא יספיק לכלכל הנהגת צבא רב, ואמנם לאלה השרים ומנהיגים יש ראש אחד שנשמעים הם למשמעתו, והוא בערך שר השרים, גבוה מעל גבוה, וזה הוא שאמר דמה שכתוב ושמו להם ראש אחד לאו דוקא אחד ממש אלא ראש וראשון לשרים רבים, ומביא ראי' דלשון אחד אינו מורה על אחד ממש רק על אחד מיוחד מלשון שבכאן יום אחד, דבודאי באורו יום ראשון, יען כי לא יתכן לומר יום אחד, שהרי ימי הבריאה שבעה הם, אלא הענין הוא שכל שבעת ימי הבריאה ראשונים הם לכל שבעת הימים שבימי עולם, וממילא הוי יום הראשון שבבריאה ראשון לראשונים, והוציאו הכתוב בלשון אחד, וכך הוא באור הלשון ראש אחד. ועל דרך צחות הענין אומר דיום קבוץ גליות יהי' בערך גדולת היום שנבראו בו שמים וארץ, כי כמו אותו היום דבריאה הי' ראשון לראשונים, כך הראש שיוברר ביום קבוץ גליות יהי' ראשון לראשונים, וידוע דאותו הראש קאי אמלך המשיח. .
(פסחים פ"ח א')
8יום אחד. יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה, שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לדכלומר, כלל הוא לכל התולדה וכן לכל דיני התורה שהיום הולך אחר הלילה, לבד לענין אכילת קדשים קיי"ל שהלילה הולך אחר היום שלפניו דילפינן מדכתיב (פ' צו) ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר, אלמא לילה שלאחריו קרי יום קרבנו עד הבקר, ושם נכתוב אי"ה טעם הדבר, וכן לענין ברכת התורה הלילה הולך אחר היום שלפניו משום דאנן אגירא דיממא אנן, יזפינן ביממא [לצרכי הויות העולם ומו"מ] ופרעינן בלילא, כמ"ש בעירובין ס"ה א'. וע' לפנינו בפ' אמור בענין אותו ואת בנו ילפינן ביחוד שהיום הולך אחר הלילה שלפניו, ושם נבאר טעם הדבר מה דצריך למוד מיוחד שם. .
(חולין פ"ג א')