לא ישבתו. אמר ריש לקיש, עובד כוכבים ששבת חייב מיתה, שנאמר ויום ולילה לא ישבתו, ואמר מר אזהרה שלהם היא מיתתן יזפירש"י עובד כוכבים ששבת ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבתו, ודריש לא ישבתו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי, ולא תימא לא ישבתו אהנך ששת עתים דקרא קאי כלומר לא יבטלו ולא יפסקו מלהיות, עכ"ל. ולא פירש הטעם למה באמת לא נאמר דקרא קאי אששת עתים ולא אאדם, ונראה דס"ל כמ"ד במ"ר (פ' כ"ה) דבימי המבול לא שבתו המזלות ולא נשתנו סדרי בראשית, וא"כ אי אפשר לפרש דקאי על העתים ועל המזלות אחרי שגם עד היום לא שבתו, ולכן פירש דקאי אאדם, כלומר שבכל העתים והזמנים לא ישבתו ממלאכה. –
והנה לא נתבאר בכלל טעם מצוה זו והעונש מיתה על זה, ואולי יתבאר ע"פ מ"ד באדר"נ פ' י"א על הפסוק ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, מה ת"ל ועשית כל מלאכתך [ר"ל אחר דכתיב ששת ימים תעבוד] להביא מי שיש לו חצרות או שדות חרבות ילך ויעסוק בהם, מפני שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה, ע"כ, והבאור פשוט דכיון שהבטלה גורמת מיתה לאדם קודם זמנו, לכן אע"פ שאין לו לאדם מלאכה הצריכה לו, בכ"ז ישתדל להמציא לו איזו מלאכה שהיא אף שאינה צריכה לגופה עתה, ורק כדי שלא ילך בטל ולא ימות, ויש לכוין ע"פ זה המאמר גדולה מלאכה שמחיה את בעליה – מחיה ממש.
ולפי זה י"ל בטעם הדבר שצוה הקב"ה על עבודת האדם כדי שלא יגרום לעצמו מיתה, ויהיה לפי"ז באור הלשון חייב מיתה מעין כונת הלשון מתחייב בנפשו.
ואע"פ דלפי"ז הי' מן הדין שלאו דוקא בעובד כוכבים אלא גם בישראל יהי' הדין כן, י"ל דישראל יכול לעסוק בתורה ובעבודה בעת שביתתו, משא"כ עובד כוכבים העוסק בתורה הי' חייב מיתה [ע' לפנינו בר"פ ברכה תורה צוה לנו וגו' ], והעסק בשבע מצות דידהו מועט וקל, א"כ אין לו דרך אחרת להתעסק כי אם במלאכה, והמאמר באדר"נ אולי איירי באיש המוני שאינו מסוגל לעסק התורה.
ועדיין צ"ע במש"כ הרמב"ם בענין זה בפ"ט ה"ט ממלכים דדין זה הוא רק אם שבת לשם מצות שביתה שעשאו לעצמו כמו יום השבת, ורק אז חייב מיתה, ולפי דברינו הלא אין נ"מ לכאורה באיזו כונה שובת, ויש ליישב דכל זמן שאינו שובת כשביתת השבת, שביתה שלמה, אינו בטל ממש ממלאכה, דהלא עוסק הוא במלאכות קלות ובצרכי אוכל נפש, ואין להאריך עוד. .
(סנהדרין נ"ח ב')
והנה לא נתבאר בכלל טעם מצוה זו והעונש מיתה על זה, ואולי יתבאר ע"פ מ"ד באדר"נ פ' י"א על הפסוק ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, מה ת"ל ועשית כל מלאכתך [ר"ל אחר דכתיב ששת ימים תעבוד] להביא מי שיש לו חצרות או שדות חרבות ילך ויעסוק בהם, מפני שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה, ע"כ, והבאור פשוט דכיון שהבטלה גורמת מיתה לאדם קודם זמנו, לכן אע"פ שאין לו לאדם מלאכה הצריכה לו, בכ"ז ישתדל להמציא לו איזו מלאכה שהיא אף שאינה צריכה לגופה עתה, ורק כדי שלא ילך בטל ולא ימות, ויש לכוין ע"פ זה המאמר גדולה מלאכה שמחיה את בעליה – מחיה ממש.
ולפי זה י"ל בטעם הדבר שצוה הקב"ה על עבודת האדם כדי שלא יגרום לעצמו מיתה, ויהיה לפי"ז באור הלשון חייב מיתה מעין כונת הלשון מתחייב בנפשו.
ואע"פ דלפי"ז הי' מן הדין שלאו דוקא בעובד כוכבים אלא גם בישראל יהי' הדין כן, י"ל דישראל יכול לעסוק בתורה ובעבודה בעת שביתתו, משא"כ עובד כוכבים העוסק בתורה הי' חייב מיתה [ע' לפנינו בר"פ ברכה תורה צוה לנו וגו' ], והעסק בשבע מצות דידהו מועט וקל, א"כ אין לו דרך אחרת להתעסק כי אם במלאכה, והמאמר באדר"נ אולי איירי באיש המוני שאינו מסוגל לעסק התורה.
ועדיין צ"ע במש"כ הרמב"ם בענין זה בפ"ט ה"ט ממלכים דדין זה הוא רק אם שבת לשם מצות שביתה שעשאו לעצמו כמו יום השבת, ורק אז חייב מיתה, ולפי דברינו הלא אין נ"מ לכאורה באיזו כונה שובת, ויש ליישב דכל זמן שאינו שובת כשביתת השבת, שביתה שלמה, אינו בטל ממש ממלאכה, דהלא עוסק הוא במלאכות קלות ובצרכי אוכל נפש, ואין להאריך עוד. .
(סנהדרין נ"ח ב')