לנו וגו'. למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי"ן שבער, מלמד שלא ענש עד שעברו ישראל את הירדן כושאז קבלו עליהם את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זל"ז, וזה מרומז בעי"ן שבעד לומר שלא עד עולם ממש, כלומר מהיום עד עולם אלא משעברו את הירדן, ובין אנו ובין בנינו אינם נענשים עד אז, ונראה הרבותא בזה דאפילו הבנים שלא היו בשעת קבלת השבועה בהר גריזים ג"כ נעשו ערבים זה לזה, משום דבכלל קבלו עליהם את התורה על דעת אביהם. ופרטי דין ערבות בענין זה מבואר לפנינו בפ' בחקתי בפסוק וכשלו איש באחיו ודרשו שם איש בעון אחיו.
. (שם מ"ג ב')
עד עולם לעשות. הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותם עד עולם כזולכן הנביא שאומר לעקור לעולם מצוה מן התורה חייב מיתה, ורק אם לפי שעה הוא עוקר שומעין לו אם הוא נביא מוחזק כמו אליהו בהר הכרמל כמבואר לפנינו בפ' שופטים בפ' אליו תשמעון (י"ח ט"ו) יעו"ש.
[רמב"ם פ"ט ה"ג מיסוה"ת].