תורה תמימה על התורה · במדבר · פרק 30 · פסקה 11

ואם בית אישה נדרה. מלמד שאין הבעל מיפר בקודמין ^ער"ל בנדרים שהיו עליה קודם שנשאה, דכך משמע הלשון ואם בית אישה נדרה, אבל הארוס מיפר בקודמין כמבואר לעיל בפסוק ז', ושם נתבאר טעם החילוק בזה בין ארוס לבעל יעו"ש. .
(נדרים ס"ז ב׳)

ואם בית אישה נדרה. באשה נשואה אמרו, או אינו אלא באשה ארוסה, כשהוא אומר (פ׳ ז׳) ואם היו תהיה לאיש – הרי ארוסה אמורה ^עאעיין מש"כ לעיל ריש פסוק ז' ומשם יתבאר לך דרשה זו. [ספרי].

ואם בית אישה נדרה. אין לי אלא לישראל, אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מניין, ת"ל ואם בית אישה נדרה – מכל מקום ^עבלפנינו בספרי אין הלשון מבורר כל כך, והעתקנו כפי שהגיה וביאר הגר"א, אכן על עיקר הדין יש להעיר ממ"ש ביבמות צ' ב' על המשנה דשם האשה שהלך בעלה למדה"י ובאו ואמרו לה מת בעלך וניסת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה ולא זה וזה מפירין נדריה, ומפרש בגמרא הטעם טעמא מאי אמר רחמנא בעל מיפר כדי שלא תתגנה על בעלה, הכא תתגנה ותתגנה, ר"ל דלא איכפת לן במה שתתגנה כיון דצריך לגרשה, יעו"ש, וא"כ הכא בחייבי לאוין נמי למה יפר לה בעל, כיון שאסור לקיים חייבי לאוין וצריך לגרשה.
אך י"ל כי לכאורה קשה בטעם הגמרא דלכן בעל מיפר לה כדי שלא תתגנה עליו, והא מצינו בכ"מ בגמ' טעם אחר בזה והוא מפני שכל הנודרת על דעת בעלה נודרת [עי' נדרים ע"ג ב' ובמסורת הש"ס שם], וצ"ל דשני הטעמים יוצאין מיסוד אחד, והוא דכיון דרצון אשה שלא תתגנה על בעלה, לכן נודרת על דעתו, ודו"ק.
ולפי זה י"ל דבחייבי לאוין אף שנישאת באיסור מ"מ מכיון שהסכימה להנשא לו הרי ניחא לה קיומה עמו אף כי באיסור, וכיון שכן ניחא לה שלא תתגנה עליו וממילא נודרת על דעתו, ולכן מיפר לה, משא"כ באשה שהלך בעלה למדה"י ונישאת לאחר בטעות, אנו מעמידין כל אדם על חזקת כשרות, לומר שאלו היתה יודעת שנשואיה בטעות ובאיסור לא היה ניחא לה להנשא לו, ועתה שנודע לה הטעות רוצה להפרד ממנו, וממילא אינה דואגת שמא תתגנה עליו, ואגלאי מילתא שלא נדרה על דעתו, ולכן אינו מיפר לה, ודו"ק. .
(שם)