1בבית אחד יאכל. הפסח נאכל בשתי חבורות, יכול האוכל אוכל בשני מקומות, ת"ל בבית אחד יאכל רלזר"ל דפסוק אחד כתיב (פ' ז') על הבתים אשר יאכלו אותו בהם משמע שני בתים, וכאן כתיב בבית אחד יאכל משמע רק בבית אחד, ולכן דריש דלכתחלה קודם שישבו לאכול בני החבורה הנמנין על הפסח רשאין להתפרד ולהעשות שתי חבורות ולאכול בשני בתים, היינו מקצת אנשים בבית אחד ומקצת בבית שני, ובזה יתקיים הפסוק על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, אבל מכיון שכבר החלו לאכול שוב אינם רשאים להפרד, והיינו שהאוכל בבית זה שוב אינו רשאי לאכול מקצת הפסח בבית שני, ובזה יתקיים הפסוק בבית אחד יאכל. .
(פסחים פ"ו א')
2לא תוציא. א"ר אמי, המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח, מאי טעמא הוצאה כתיב ביה כשבת, מה שבת עד דעביד עקירה והנחה, אף הכא עד דעביד עקירה והנחה רלחלכאורה משמע דרק שווי המלות דריש אף כי באמת אינן שוין ממש, דכאן כתיב לא תוציא ובשבת כתיב אל יוציא [כתיב אל יצא ודרשינן אל יוציא יעו"ש לפנינו], ועי' בשבת ק"ח א' וברש"י, ולבד זה אין מביאר שווי הענינים מפסח לשבת לענין זה, דכאן הלא לא הוי הקפידא על המלאכה אלא על ההוצאה ממקום שאוכל, וא"כ מה לי אם עשה הנחה או לא, משא"כ בשבת עיקר הקפידה על עשיית מלאכה, ולכן כל זמן שלא עשה הנחה אין העקירה נחשבת למלאכה, וא"כ מאי שייך לילף גז"ש כזו שאין ריח וטעם איסוריהם מכוון ושוה.
ולכן נראה דכונת ר' אמי מוסבת לענין אחר, דכמו בענין שבת שינה הכתוב בפרט דהוצאה לשונו מהלשון דאיירי ביה מקודם וכתב אל יוציא בלשון יחיד בעוד שסמוך לו כתיב שבו איש תחתיו, והו"ל לכתוב בהוצאה לא תצאו איש ממקומו, ובא להורות בשנוי לשון זה שההוצאה תהיה כולה ע"י יחיד והיינו שההנחה וגם העקירה ע"י אחד, אבל אם היה כתוב בלשון רבים היה במשמע שרבים יעשו ההוצאה, והיינו שהאחד יעשה העקירה ואחד ההנחה, והיחיד חייב על אחת מהן, כך הכא כתיב בפסוק זה ועצם לא תשברו בו בלשון רבים, ולענין הוצאה שינה לכתוב בלשון יחיד, לא תוציא, בא בזה לרמז שההוצאה תהיה כולה ע"י אחד, כמו בשבת, והיינו שתהיה על ידו העקירה וההנחה, וגזה"כ הוא.
ועיין בירושלמי פסחים פ"ז הי"ג יש שובר אחר שובר ואין מוציא אחר מוציא, כלומר דהשובר עצם בפסח ובא אחר ושברו חייבים שניהם, אבל אם הוציא מן בשר הפסח חוץ לחבורתו ובא אחר והוציא זה הבשר ג"כ אינו חייב רק הראשון. וכתב בס' תולדות אדם דסמך זה על שנוי הלשון דכתיב בהוצאה בלשון יחיד ובשבירה בלשון רבים, ובגמרא שלנו לא בא דין זה, וי"ל משום דהגמרא ס"ל דשנוי לשון זה בא להורות על צורך עקירה והנחה בהוצאה, כמש"כ. ובנוגע לטעם דמוציא אחר מוציא אינו חייב י"ל פשוט משום דכיון דאחד הוציא את הפסח כבר נפסל זה הבשר, ולכן אין חייב השני, כיון דאין פסול אחר פסול, ואין עוד על מה שיחול איסור הוצאת הבשר כיון דהבשר שוב אינו בשר הפסח, והוא כמו בשר חולין או פסולי המוקדשין וכמש"כ בסמוך אות ר"מ, משא"כ בשבירה זה ששבר העצם הו"ל עבירה לעצמה שאינה נוגעת להבשר ולכן חייב גם השני, ומאן דלא דריש הא דר' אמי, י"ל דס"ל דלכן כתיב בהוצאה בלשון יחיד לרמז דחבורה שלמה יכולה לעקור דירתה למקום אחר, משא"כ באיסור שבירה שוים הרבים והיחיד.
והנה לכאורה לפי דרשה זו דר' אמי היה צריך לשער שיעור ההוצאה ג"כ כמו לענין שבת דהוי כגרוגרת, אבל ברמב"ם פסק דהשיעור בכזית, וי"ל משום דכיון דפסח עיקרו בא לאכילה ובעלמא קיי"ל סתם אכילה בכזית, לכן אין פחות מכזית חשוב לחייב על הוצאתו, ודו"ק. ..
(שם פ"ה ב׳)
3מן הבית. אין לי אלא מבית לבית, מחבורה לחבורה מנין, ת"ל חוצה – חוץ לאכילתו רלטעיין מש"כ לעיל אות רל"ז דלכתחלה יכולים אנשים שנמנו על פסח אחד להתפרד ולאכול מקצת אנשים בבית זה ומקצת אנשים בבית זה, אבל מכיון שכבר החלו לאכול במקום אחד שוב אסור להם להפרד ולהוציא מן הבשר לבית אחר, ודריש כאן דלא רק מבית לבית אסור אלא אף מחבורה לחבורה בבית אחד, ור"ל דאין עיקר הקפידא על שנוי הבתים אלא אפרוד החבורה, ואין נ"מ אם בשני בתים או בבית אחד. ונראה דבכלל האיסור אפילו הוצאה מחבורה גרידא למקום חוץ להיקף ישיבת החבורה אף שאינו מכניס לחבורה אחרת אלא אוכל לבדו, דכן משמע לשון הגמרא חוצה חוץ לאכילתו. ומה דנקיט ברישא הלשון מחבורה לחבורה לאו דוקא הוא אלא משום דדרך העולם לאכול בחבורה, אבל אין ה"נ אם הוציא מחבורה שלו ולא הכניס לחבורה אחרת ג"כ חייב. וברמב"ם אין הלשון מבורר בענין זה, עיי"ש ודו"ק. .
(פסחים פ"ה ב׳)
4מן הבית. [מכיון שנאמר חוצה מה ת"ל מן הבית], א"ר אמי, לומר שאם הוציא שני זיתים מחבורה לחבורה חייב שתים, משום לא תוציא מן הבית ומשום לא תוציא חוצה רמומה שצייר זה בשני זיתים ולא בזית אחד, י"ל משום דבזית אחד מכיון שהוציאו מרשות אחד נפסל ושוב אי אפשר לחול עליו עוד איסור הוצאה, דאינו נחשב עוד בשר הפסח אלא הוי כחולין או כפסולי מוקדשין וכמש"כ לעיל אות רל"ח יעו"ש עי' בירושלמי ובק"ע. .
(ירושלמי פסחים פ"ז הי"ג)
5מן הבשר חוצה. [תן חוצה למקום אכילתו] רמאעיין ברמב"ם פ"ט ה"ג מק"פ וז"ל, שתי חבורות שהיו אוכלות בבות אחד צריכה כל חבורה לעשות לה היקף שנאמר מן הבשר חוצה, מפי השמועה למדו שצריך ליתן חוצה למקום אכילתו ואלו הופכין פניהם אילך ואוכלין ואלו אילך כדי שלא יראו מעורבין, עכ"ל. והנה גירסא זו הביא רש"י בסוגיא כאן ומחקה, אבל הרמב"ם גורס אותה, וכן הוא הגירסא בש"ס כת"י, ופשטות לשון המשנה בדף פ"ו א' מסייעתו, שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אלו הופכין פניהם אילך ואוכלין ואלו הופכין את פניהם אילך ואוכלין. ורש"י פירש כונת המשנה שרשאין להפך את פניהם ולא איכפת לן במה שנראה כשתי חבורות, עכ"ל. ופירוש הרמב"ם מרווח יותר, אלא שצ"ל בדעת הרמב"ם דהיקף לבד אינו די להיכר זה רק צריך עוד לעשות היכר בהיפוך פנים. .
(פסחים פ"ה ב')
6ועצם לא תשברו בו. השובר עצם בפסח טמא אינו עובר, דכתיב ועצם לא תשברו בו, בו בבשר ולא בפסול רמבנראה בטעם המשמעות בו בכשר ולא בפסול דהכונה בו בפסח הנאכל, דלשון זה מוסב על הפסח הנאכל וממילא הוי במשמע בכשר ולא בפסול ולא בטמא כיון דפסול וטמא אין נאכלין. ובטעם הדבר דאון חייבין על שבירת עצם כזה לבד גזה"כ, נראה משום דכיון דטעם איסור שבירת עצם בפסח הוא משום דהפסח מצוה לאכול דרך כבוד וחירות, ושבירת עצם כדי להשיג הבשר שבתוכו הוא דרך שפלי ערך ודקדוקי עניות ולא דרך אנשי מעלה וכבוד, ולכן כל זה הוא בפסח הנאכל, משא"כ בפסח טמא אין בהשבירה משום פחיתות הכבוד אלא ענין בטלה לבד וכדבר שאין בו ממש, ולא שייך בזה מלקות, וזה הטעם נראה ג"כ בזה במה דפסקינן לדינא שאין חייבים אלא על שבירת עצם שיש בו מוח אבל על עצם שאין בו מוח פטורים, וזה ג"כ מטעם שכתבנו דבאין בו מוח הוי השבירה דבר בטלה בעלמא, כיון דאין בו כל תכלית, ודו"ק.
וגם בס' החנוך כתב טעם זה באיסור שבירת עצם מפני שאין מדרך הכבוד, ובכ"ז נראה דאין די בטעם זה לבד, יען דא"כ קשה למה הותרה שבירת עצם בשאר בשר קדשים כמובא בדרשה בסמוך, ובשר קדשים ג"כ מצוה לאכלן בגדולה ובכבוד כמבואר בחולין קל"ב ב' ולפנינו בפ' קרח למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין, ולכן נראה דבפסח יש עוד טעם נוסף על זה, דכיון שמצוה לאכלו בחפזון ומי שנחפז באכילתו אין דרכו להטפל בשבירת העצמות אלא אוכל הבשר ותו לא, ואע"פ דבפסח דורות אין חפזון אך הכל זכר לפסח מצרים הוא, אבל משום טעם הכבוד לבד אפשר שלא היה נאסר זה, משום דיש שמוצא הנאה מיוחדת במוח שבעצמות אע"פ שהוא עשיר ומכובד, ודו"ק. .
(שם פ"ד א׳)
7ועצם לא תשברו בו. אחד עצם שיש עליו כזית בשר במקום השבירה ואחד עצם שאין עליו כזית בשר במקום השבירה אלא במקום אחר חייב רמגכוון דעכ"פ השבירה היא לתכלית השגת הבשר, וכמש"כ בדרשה הקודמת דזה הוי עיקר האיסור, יעו"ש. .
(פסחים פ"ד א')
8ועצם לא תשברו בו. אין לי אלא בפסח מצרים, בפסח דורות מנין, ת"ל (י"ג ה׳) ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה, שיהיו כל עבודות חודש זה – כזה רמדואותו הפסוק לדורות איירי כדכתיב ברישיה יהיה כי יביאך ה' אל ארץ וגו'. .
(שם צ"ו א׳)
9ועצם לא תשברו בו. תניא ר"ש בן מנסיא אומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח רמהעיין מש"כ לעיל אות רמ"ב וצרף לכאן. , ולמה לא תדחה עשה לל"ת, אמר רבא, מכאן שאין עשה דוחה ל"ת שבבקדש רמור"ל למה לא תדחה העשה דואכלו את הבשר לל"ת דועצם לא תשברו בו, והיינו שישברו את העצם כדי להשיג הבשר שבתוכו, אלא משום דאין עשה דוחה לל"ת שבמקדש והוא מפני של"ת שבמקדש תמורה כמו עשה, ואמנם לכאורה צ"ע בעיקר הקושיא, מהיכי תיתא הו"א דעשה זו תדחה הל"ת, אחרי דמפורש אמרה תורה דבשר כזה הבאה ע"י שבירת עצם אין בה מצות אכילה, והרי זה כמו הרבה מצות כפולות בהיתר ואיסור בבת אחת, וכמו בשבת דכתיב מחלליה מות יומת וכנגד זה וביום השבת שני כבשים, וכן ערות אשת אחיך לא תגלה וכנגד זה יבמה יבא עליה, וכן לא תלבש שעטנז וכנגד זה גדילים תעשה לך והרבה כאלה, [עיין תוס' שבועות כ' א'], ולא אמרינן שזו תדחה זו, וה"נ כן. [ועיין בפירש"י פרשת יתרו בפסוק זכור את יום השבת]. ונראה דשאני הכא, דכיון דאפשר לקיים שניהם ולומר דהלאו דשבירת עצם איירי בעצם שאין בו בשר. .
(זבחים צ"ז ב׳)
10ועצם לא תשברו בו. השובר עצם בפסח מבעוד יום חייב, מאי טעמא, ועצם לא תשברו בו, מכל מקום רמזהרבותא בזה אע"פ שאין זמן אכילת פסח אז, והוא הדין השובר לאחר זמן אכילה גם כן חייב, ולפיכך קיי"ל ששורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מן הבשר כדי שלא יבאו בהן לידי תקלה, ועיין. במל"מ פ"י ה"ב מקרבן פסח. .
(ירושלמי פסחים פ"ז ה"ב)
11ועצם לא תשברו בו. בו ולא בשאר קדשים רמחר"ל דבשאר קדשים מותר לשבור עצם, ועיין מש"כ השייך לזה לעיל אות רמ"ב, ועיין בפסחים פ"ג א', דמטעם זה אין עצמות קדשים טעונין שריפה מה"ת חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה. .
(מכילתא)