1ויצא אל המזבח. ת"ר, ויצא אל המזבח, מה ת"ל עזפירש"י דהו"ל לכתוב בקצור וכפר על המזבח אשר לפני ה', עכ"ל. ויש להוסיף באור, משום דבעלמא לשון יציאה מורה על היציאה חוץ למחיצה, וכאן שעומד בהיכל וכתיב ויצא משמע שיוצא משם לעזרה למזבח החצון, ובאמת הלא אין הענין כן, דהא כתיב אל המזבח אשר לפני ה', דהוא מזבח הפנימי, א"כ מאין יצא.
, א"ר נחמיה, לפי שמצינו בפר הבא על כל המצות שכהן עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת בשעה שהוא מזה, יכול אף זה כן, ת"ל ויצא אל המזבח, היכן היה – לפנים מן המזבח עחר"ל בפר כהן משיח אנו למדין שהכהן בשעת הזאה על הפרוכת עומד חוץ למזבח, והו"א שגם כאן כן, ת"ל ויצא אל המזבח, הרי מבואר דעד עתה בעת ההזאה על הפרוכת היה עומד לפנים מן המזבח.
.
(שם נ"ח ב')
2ויצא אל המזבח. עד דנפיק מכולא מזבח, מלמד דבקרן דפגע ברישא לא עביד עטר"ל כי בתחלה פוגע במערב המזבח, וצריך שיצא עד קרן מזרחית צפונית, וע"ע בסמוך אות פ"ג.
.
(שם שם)
3אל המזבח וגו'. אל המזבח – זה מזבח הזהב פמדכתיב אל המזבח אשר לפני ה', ומזבח החצון לאו לפני ה' הוא.
.
(שם שם)
4מדם הפר וגו'. מדם הפר ומדם השעיר – שיהיו מעורבין פאר"ל שיערב הדמים, דאין לומר שמזה מכל אחד בפני עצמו, דהא כתיב בפ' תצוה וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה ודרשינן שם הזאה אחת ולא שתים יעו"ש.
.
(יומא נ"ו ב')
5מדם הפר ומדם השעיר. והלא דם הפר מרובה מדם השעיר, אלא מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה פבר"ל דכיוי דקיי"ל דצריך לערב הדם, ודם הפר מרובה מדם השעיר, א"כ בטל המעוט ברוב, וא"כ הול"ל ולקח מן הדם, אבל הלשון מדם הפר ומדם השעיר משמע ששקולים הם ואין בטלים זה בזה, אלא מוכרח מלשון זה דמינים העולין ע"ג המזבח אין מבטלין זא"ז אע"פ שזה רוב וזה מעוט. ונראה הטעם בזה משום חשיבות קדשים, וכ"נ מתמורה ה' ב' דיליף ענין זה מדרשה אחרת דכתיב קודש הם ופירש"י בהווייתם יהיו אע"פ שנתערבו. ור' יהודה ס"ל דהטעם הוא משום אין דם מבטל דם, והיינו משום דלח בלח מין במינו לא בטל אפילו באלף. ונ"מ בין שני הטעמים בענין קדשים אם נתערב דם קדשים בדם חולין והדם חולין מרובה על דם קדשים, לרבנן בטלו הדם קדשים ברוב דם חולין, דלא שייך לומר שחשיבות קדשים לא בעלה כמש"כ, יען כי הלא עכ"פ אין נכרין הן מפני מעוטן, משא"כ קדשים בקדשים הוי כחד קודש, ולר"י דאין דם מבטל דם לא בטל. ונראה בטעמייהו דרבנן משום דאע"פ ששניהם מין אחד מ"מ כיון שזה קדשים וזה חולין הוי כמין בשאינו מינו, וכן באיסור והיתר, וקיי"ל כרבנן. ולפי"ז אפשר לומר דבדבר שיש לו מתירין גם רבנן מודו דלא בטל כיון וגם האיסור עתיד להיות היתר, וכ"מ בר"ן נדרים נ"ב א', ופרטי דין זה ביו"ד סי' ק"ב.
.
(מנחות כ"ב א)
6על קרנות וגו'. כיצד הוא עושה, מתחיל מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית פגהאי תנא ס"ל דבבית שני לא היתה רק פרוכת אחת פרופה מן הצפון [ר"ל אחוזה בקרסי זהב] וכשגמר מתנות שבפנים ויצא דרך הצפון פגע תחלה בקרן מערבית צפונית ולא יכול להיות שם משום דכתיב ויצא אל המזבח עד דנפיק מכוליה מזבח, כמבואר בדרשות הקודמות, ובא לו לקרן מזרחית צפונית ושם מתחיל להזות וחוזר על קרן צפונית מערבית שכבר פגע בו [והתחייב ליתן עליו משום דאין מעבירין על המצות רק הוכרח לעבור עליו משום הדרשה ויצא אל המזבח כמבואר, ועתה כשיצא חוזר עליו כדי לקיים אין מעבירין על המצות], וגם שמקיף בדרך ימין ומסיים בקרן דרומית מזרחית ששם מתחיל בחטאת על מזבח החיצון, כפי שיתבאר.
, מקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון שם היה גומר על מזבח הפנימי פדר"ל המזה דם חטאת חיצוני על ד' קרנות מזבח החיצון מתחיל בקרן מזרחית דרומית, ודם חטאת פנימי זה שנותן על ד' קרנות מזבח הפנימי שם היה גומר על אותו הקרן.
.
(יומא נ"ח ב')