כל חרם וגו'. תניא, מניין ליוצא להרג ואמר ערכי עלי שלא אמר כלום, ת"ל כל חרם לא יפדה קעגמי שהוא ראוי ליחרם וליהרג אינו בכלל פדיון, ומפרשי חרם לשון חייבי מיתות, כמו זובח לאלהים יחרם, ור"ל כל חרם [היינו הקדש] המוכן להחרם דהיינו למות אין לו פדיון, ואם אמר ערכי עלי לא אמר כלום.
, יכול אפילו קודם שנגמר דינו, ת"ל מן האדם ולא כל האדם קעדנראה הכונה משום דקודם שנגמר דינו הרי הוא עדיין ככל אדם, משא"כ לאחר שנגמר דינו הוא משונה ויוצא מכלל שארי אנשים. ועיין בנמוקי רמב"ן שמפרש פשט הכתוב בענין אחר.
. (שם ו' ב')
כל חרם וגו'. תניא, רבי ישמעאל אומר, לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם קעהכגון מי שהרג שורו את הנפש דכתיב ביה וגם בעליו יומת, דאין הפי' מיתת ב"ד משום דילפינן בסנהדרין ט"ו ב' מפסוק דפרשת מסעי מות יומת המכה רוצח הוא, על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו, והאי יומת פירושו בידי שמים, ולכן נותן ממון ומתכפר לו וכדכתיב אם כופר יושת עליו.
יכול אף בידי אדם כן, ת"ל כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה קעוכלומר אדם שמחויב חרם דהיינו מיתה, וכמש"כ לעיל אות קע"ג.
, ואין לי אלא מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה, מיתות קלות שנתנה שגגתן לכפרה מניין, ת"ל כל חרם קעזר"ל כיון דקרא לא פירש כל מיתות, די אם שדית הך חומרא דאין ממונו מצילו ממיתות חמורות, כגון העושה חבורה באביו או גונב נפש מישראל שאין כפרה כתובה בשגגתו, יען שאין כרת בזדונו דלחייב חטאת בשגגתו, אבל במיתות קלות היינו כל מיתות האמורות בהן כרת על זדונו בלא התראה יש כפרה בשגגתם בחטאת, כגון עבודת כוכבים ושבת ועריות, אי נמי רוצח שיש כפרה לשגגתו בגלות, ת"ל כל חרם.
. (שם שם)
כל חרם וגו'. תניא, מניין שהחרמין לאנשי משמר, ת"ל כל חרם קודש קדשים הוא לה', מה קדשי קדשים לאנשי משמר אף חרמין לאנשי משמר קעחר"ל לאנשי משמר ולא לכל כהן שירצה כמו מתנות כהונה, ומדייק כן מדקרי לחרמין קודש קדשים וקדשי קדשים שהם קרבנות בודאי הם לכהני המשמר שהם המקריבים ואוכלים, כנודע בפ' ויקרא ובפ' צו. וכבר באה דרשה מענין זה לעיל בפ' כ"א, ועיין לפנינו בפרשה שופטים (י"ח א') יתבאר דדין מתנות כהונה כמו זרוע ולחיים וקיבה אינו כן אלא נותנין לכל כהן שירצה.
. (ירושלמי חלה פ"ד ה"ד)