ולא יחמד וגו׳. תנא, איסי בן יהודה אומר, ולא יחמוד איש את ארצך, מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה, מכאן לשלוחי מצוה שאינן נזוקין לדומסיק בגמ' דאפשר ללמוד ענין זה גם מפסוק אחר דפ' ראה בפרשה קרבנות ופנית בבקר והלכת לאהליך, דדרשינן מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום. ונ"מ בין הלמודים לענין לצאת חזרה מדבר מצוה בלילה, דלפי הלמוד מן ופנית בבקר אע"פ דהוא הולך חזרה מדבר מצוה ג"כ אין נזוקין, משא"כ מפסוק זה מבואר בהולך לדבר מצוה ולא בשובו חזרה. ומה דכתיב שם ופנית בבקר ודרשינן כל פנות שאתה פונה לא יהיו אלא בבקר נראה משום דלילה ובדרך נקרא שכיח הזיקא. ונראה בטעם הדבר, משום דכיון דהלילה עלולה לסכנות ומכשולים שונים, כמ"ש בסוטה כ"א א' משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומחיה רעה ומן הלסטים וכיון שעלה עמוד השחר נצול מכולם, ולכן נקרא זה שכיח הזיקא, ובמקום דשכיח הזיקא קיימא לן דאפילו שלוחי מצוה אסורים לסמוך על הנס כמבואר בסוגיא כאן, ועיין עוד בדרשה הבאה. . (פסחים ח׳ ב׳)
את ארצך. א"ר אמי, כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל [שנאמר ולא יחמד איש את ארצך] להמשמע מי שיש לו ארץ, וזה כתיב במצות עליית רגלים, וברמב"ם נשמט דין זה, ותמהו האחרונים ופלפלו בזה [ועיין בנו"ב תנינא ח' או"ח סי' צ"ד]. ואולי י"ל דס"ל לרמב"ם כמש"כ הה"מ בפ"ג ה' ז' משלוחין בשם הגאונים דלכן כיתבין בהרשאות והקניתי לו ד' אמות, אע"פ כשידוע שאין לו קרקע, מפני שכל אדם יש לו חלק בארץ ישראל, ולפי"ז לא שייך כלל דיני' דר' אמי, ומש"כ ולא יחמוד איש את ארצך לשון מליצי הוא לכל אשר לך בארץ, וכבדרשה הקודמת, ועדיין צ"ע. . (שם שם)