ימים רבים. ימים שנים רבים שלשה, מכאן אמרו אין צרין על עיירות של עובדי כוכבים פחות מג' ימים קודם השבת נהכ"ה בשבת י"ט א', וטעם הדבר שאז מתחיל עיקר המצור בשבת, כי שלשת יעים יארך הכנת המצור. וע"ע בפ' הסמוך בדרשה עד רדתה.
[ספרי].
קריאה במקור
תורה תמימה על התורה · דברים · פרק 20 · פסקה 19
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
לתפשה. לתפשה ולא להשביתה נוע' מש"כ לעיל פ' י' אות מ"ו.
[ספרי].
לא תשחית. אבל בל תשחית דגופא עדיף נזכלל הדבר מאיסור בל תשחית ומקור השתלשלות שלו הוא כי לא רק במצור בלבד אלא בכל מקום הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותי אם הי' מזיק אילנות אחרות או מפני שמזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים כי לא אסרה תורה אלא דרך השחתה. ובסמוך יתבאר כי זה כונת לשון הפסוק שלפנינו כי האדם עץ השדה, ר"ל חיי האדם הוא מן עץ השדה, ולכן לא תשחית את הדרוש לחיי האדם, ומטעם זה לא אילנות בלבד אסור להשחית אלא כל המשבר כלים או קורע בגדים או הורס בנין וסותם מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר משום לא תשחית. וכתב הרמב"ם בפ"ו ה"י ממלכים דבאלו אין לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם, ועיי"ש במל"מ מה שתמהו עליו בזה, ונראה בדעתו כי בכלל איסור לאו של מלקות אינו אלא באילנות משום דבדידהו מפרשת התורה מילתא בטעמא כי האדם עץ השדה, אבל בשאר דברים אף כי עובר בלאו אבל אינו לוקה עליהם, כי אינם מפורשים ממש בתורה.
ואמנם בין אילנות בין שארי דברים מותר להשחית היכי שיש בזה צורך הגוף אשר בלא זה ירע או יזיק באיזה ערך לגוף כמו שמבואר בסוגיא שלפנינו דאמוראים היו שורפים כסאות מעולות להסיק בהם ביום הקזה כדי לחמם גופם, ומפרש דאעפ"י דיש בזה משום בל תשחית אבל בל תשחית דגופא עדיף, וטעם הדבר פשוט, דאחרי דעיקר איסור השחתה הוא מפני שיש בו צורך האדם, וא"כ היכי שבהשחתה יש צורך להאדם, הוי השחתתו קיומו. ותימא בעיני למה השמיט הרמב"ם שם פרע זה דבל תשחית דגופא עדיף והוא כלל גדול בש"ס, ודוחק גדול לומר דכלל זה במה שכתב דרק המאבד דרך השחתה חייב, יען דלא הוי ליה להשמיט ולפרש גם ההיתר לכתחלה משום עדיפותא דגוף כדמשמע בגמרא, ובשו"ע נשמט כל דין דבל תשחית והיא פליאה גדולה, וע' בט"ז ליו"ד סי' קי"ז. .
(שבת קכ"ט א')
ואמנם בין אילנות בין שארי דברים מותר להשחית היכי שיש בזה צורך הגוף אשר בלא זה ירע או יזיק באיזה ערך לגוף כמו שמבואר בסוגיא שלפנינו דאמוראים היו שורפים כסאות מעולות להסיק בהם ביום הקזה כדי לחמם גופם, ומפרש דאעפ"י דיש בזה משום בל תשחית אבל בל תשחית דגופא עדיף, וטעם הדבר פשוט, דאחרי דעיקר איסור השחתה הוא מפני שיש בו צורך האדם, וא"כ היכי שבהשחתה יש צורך להאדם, הוי השחתתו קיומו. ותימא בעיני למה השמיט הרמב"ם שם פרע זה דבל תשחית דגופא עדיף והוא כלל גדול בש"ס, ודוחק גדול לומר דכלל זה במה שכתב דרק המאבד דרך השחתה חייב, יען דלא הוי ליה להשמיט ולפרש גם ההיתר לכתחלה משום עדיפותא דגוף כדמשמע בגמרא, ובשו"ע נשמט כל דין דבל תשחית והיא פליאה גדולה, וע' בט"ז ליו"ד סי' קי"ז. .
(שבת קכ"ט א')
לא תשחית. אר"א, שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי עובר משום בל תשחית נחעיין מו"ק כ"ה ב' דשיעור הקריעה טפח, וע' מש"כ בדרשה הקודמת.
.
(ב"ק צ"א ב')
(ב"ק צ"א ב')
כי ממנו וגו'. כי ממנו תאכל – זו מצות עשה, ואותו לא תכרת – זו מצות ל"ת נטומתבאר מזה כי הקוצץ אילנות טובות עובר בעשה ול"ת, כי כל לאו הבא מכלל עשה – עשה, והרמב"ן במנין העשי"ן שהוסיף על מנין הרמב"ם מנה [מצוה ו'] למ"ע כשיצור על עיר לאכול מן האילנות שבגבולה כל ימי המצור, והוא על יסוד דרשה זו כי ממנו תאכל זו מ"ע, עכ"ד. ולדעתי אין כל הכרח לפרש כן ולהשיג על הרמב"ם, אלא הכונה פשוטה דכשקוצצין אילן עוברים על עשה ועל ל"ת מפני שראויה לאכילה אבל לא שתהיה מצוה ממש לאכול ממנה וזה לא שמענו.
והנה כתב הרמב"ם בפ"ו ה"י ממלכים בענין זה וז"ל, אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין את המים מהם כדי שייבשו, עכ"ל. ולא העירו המפרשים מקור הדברים ממניעת אמת המים, והיה נראה לכאורה שלמד כן מפסוק דמלכים (ב' ג) והכיתם כל עיר מבצר וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו, הרי דכך נוהגין במצור, אך הסתימה דהתם היא בכלל סתימת מים ולא העוברים דרך אילנות, ויש ליישב. [ספרי].
והנה כתב הרמב"ם בפ"ו ה"י ממלכים בענין זה וז"ל, אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין את המים מהם כדי שייבשו, עכ"ל. ולא העירו המפרשים מקור הדברים ממניעת אמת המים, והיה נראה לכאורה שלמד כן מפסוק דמלכים (ב' ג) והכיתם כל עיר מבצר וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו, הרי דכך נוהגין במצור, אך הסתימה דהתם היא בכלל סתימת מים ולא העוברים דרך אילנות, ויש ליישב. [ספרי].
ואותו לא תכרת. הקוצץ אילנות טובות עובר בלאו, ואזהרתיה מהכא, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת סולדעת הרא"ש בב"ק צ"א ב' מותר לקוץ אילן גם בצריך למקומו, וצ"ל דגם זה נקרא לצורך האדם שבאופן כזה בטל איסור השחתה כמשכ"ל אות נ"ז.
.
(מכות כ"ב א')
(מכות כ"ב א')
כי האדם וגו'. א"ר יוחנן, מאי דכתיב כי האדם עץ השדה, וכי אדם עץ השדה הוא, אלא משום דכתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת וכתיב אותו תשחית וכרת, הא כיצד, אם תלמיד חכם הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרת, ואם לאו אותו תשחית וכרת סאר"ל אם ת"ח הגון הוא למוד ממנו ולא תכרות אותו, כלומר אל תסור ממנו והדבק בו, ואם לאו שטה מעליו ועבור ולא תדבק בו ובמדותיו.
והנה אין ספק אשר כל דרשה זו וכיוצא בה שבדברי חז"ל נאמרו ע"ד אסמכתא ורמז ומשל ע"ד המוסר והמדות, או לתכלית שלא ישכח זכרון המאמרים ועשו סימנים לכל דבר וכמ"ש בעירובין נ"ד ב' עשה ציונים לתורה, וזה הוא מפני כי ע"י הציון והסימן נקל לזכור הדבר, כנודע. ושם כ"א ב', ויותר שהי' קהלת חכם עוד למד דעת את העם, אגמרי' בסימנים, ופירש"י קבע לה מסורת וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה, וע' בשבת ק"ד ב' עשה סימנים לתורה, וכ"כ הרשב"א הביאו הכותב בע"י פ"ה דב"ב וז"ל, כונת חז"ל בדרשות כאלו להסמיכם אל הכתובים בלשונות שלא תשתכח זכרונם, ולא שהיתה כונתם כלל לפרש הפסוק כן, עכ"ל. וכ"כ השל"ה דף ת"ג ב' ובשה"ג פ"א דע"ז, וע' מש"כ ס"פ תצא בענין זכירת עמלק, והארכנו במקום אחר בדרך חז"ל זו.
אמנם ראה זה חקרתי ומצאתי, כי אעפ"י שכן הוא, בכ"ז אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות כאלו על לשון איזה פסוק שהוא אם לא שיש להם איזה דקדוק בלשון הפסוק ההוא שאינו מיושב לפי פשוטו כמו שהערנו כ"פ בחבורנו, וכאשר ימצא המעיין הנבון בכל המקומות שבאו דרשות כאלה וידקדק בעומק תכונת הלשון או הענין והסדר וכדומה.
וכאן הדקדוק פשוט, כי תלו חז"ל דרשתם בקושי לשון הכתוב כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור, מה טעם במליצה זו, וכמו שהקשו וכי אדם עץ השדה הוא, ולכן מצאו מקום לסמוך ולרמז בזה דרשתם האגדית המבוארת כאן לרמז ואסמכתא בעלמא וכדרכם בקודש כמש"כ. –
ועל דרך הפשט יש לבאר הלשון כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור, דהלשון כי האדם עץ השדה הוא מאמר המוסגר, ועיקר כונת הכתוב להורות, כי אעפ"י שהעץ מעכב ממך את העיר לבא לתוכה במצור, בכ"ז לא תכרות, ויהי' שעור הכתוב בזה ואותו לא תכרות [כדי] לבא לפניך במצור, יען כי האדם עץ השדה, ר"ל, כי חיי האדם מן העץ, וכדרש הבאה מספרי, ולכן צריך אתה להזהר שלא תשחית צרכי האדם. וכהאי גונא פרשנו פסוק א' בנביאים (שמואל א כ״א:ז׳) לשום לחם חם ביום הלקחו והובא לפנינו בס"פ אמור (כ"ד ו') וע"ע לעיל בפ' ואתחנן (ה' ה') בפסוק אנכי עומד בין ה' וביניכם, מש"כ שם קרוב לפי' כעין זה. .
(תענית ז' א')
והנה אין ספק אשר כל דרשה זו וכיוצא בה שבדברי חז"ל נאמרו ע"ד אסמכתא ורמז ומשל ע"ד המוסר והמדות, או לתכלית שלא ישכח זכרון המאמרים ועשו סימנים לכל דבר וכמ"ש בעירובין נ"ד ב' עשה ציונים לתורה, וזה הוא מפני כי ע"י הציון והסימן נקל לזכור הדבר, כנודע. ושם כ"א ב', ויותר שהי' קהלת חכם עוד למד דעת את העם, אגמרי' בסימנים, ופירש"י קבע לה מסורת וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה, וע' בשבת ק"ד ב' עשה סימנים לתורה, וכ"כ הרשב"א הביאו הכותב בע"י פ"ה דב"ב וז"ל, כונת חז"ל בדרשות כאלו להסמיכם אל הכתובים בלשונות שלא תשתכח זכרונם, ולא שהיתה כונתם כלל לפרש הפסוק כן, עכ"ל. וכ"כ השל"ה דף ת"ג ב' ובשה"ג פ"א דע"ז, וע' מש"כ ס"פ תצא בענין זכירת עמלק, והארכנו במקום אחר בדרך חז"ל זו.
אמנם ראה זה חקרתי ומצאתי, כי אעפ"י שכן הוא, בכ"ז אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות כאלו על לשון איזה פסוק שהוא אם לא שיש להם איזה דקדוק בלשון הפסוק ההוא שאינו מיושב לפי פשוטו כמו שהערנו כ"פ בחבורנו, וכאשר ימצא המעיין הנבון בכל המקומות שבאו דרשות כאלה וידקדק בעומק תכונת הלשון או הענין והסדר וכדומה.
וכאן הדקדוק פשוט, כי תלו חז"ל דרשתם בקושי לשון הכתוב כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור, מה טעם במליצה זו, וכמו שהקשו וכי אדם עץ השדה הוא, ולכן מצאו מקום לסמוך ולרמז בזה דרשתם האגדית המבוארת כאן לרמז ואסמכתא בעלמא וכדרכם בקודש כמש"כ. –
ועל דרך הפשט יש לבאר הלשון כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור, דהלשון כי האדם עץ השדה הוא מאמר המוסגר, ועיקר כונת הכתוב להורות, כי אעפ"י שהעץ מעכב ממך את העיר לבא לתוכה במצור, בכ"ז לא תכרות, ויהי' שעור הכתוב בזה ואותו לא תכרות [כדי] לבא לפניך במצור, יען כי האדם עץ השדה, ר"ל, כי חיי האדם מן העץ, וכדרש הבאה מספרי, ולכן צריך אתה להזהר שלא תשחית צרכי האדם. וכהאי גונא פרשנו פסוק א' בנביאים (שמואל א כ״א:ז׳) לשום לחם חם ביום הלקחו והובא לפנינו בס"פ אמור (כ"ד ו') וע"ע לעיל בפ' ואתחנן (ה' ה') בפסוק אנכי עומד בין ה' וביניכם, מש"כ שם קרוב לפי' כעין זה. .
(תענית ז' א')
כי האדם עץ השדה. שחייו של אדם מן עץ השדה סבעיין מש"כ בסוף אות הקודם וצרף לכאן.
[ספרי].
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Torah Temimah, Vilna, 1904
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad