1לשכנו תדרשו. ת"ר, אין מעברין את השנים אלא ביהודה, שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה, כל דרישה שאתה דורש לא יהיו אלא בשכנו של מקום כירושלים, שהיא ביהודה, ולפנינו בגמרא איתא הלשון בזה אין מעברין אלא ביהודה ואם עברוה בגליל מעוברת, העיד חנניא איש אוני אם עברוה בגליל אינה מעוברת, א"ר יהודה בריה דר"ש בן פזי, מאי טעמא דחנניא, אמר קרא לשכנו תדרשו ובאת שמה כל דרישה שאתה דורש לא יהיה אלא בשכנו של מקים, ע"כ. ומבואר דת"ק לא יליף כלל מפ' זה, ובכ"ז צרפנו לדעת ת"ק דרשה זו יען כי כן מבואר ברמב"ם פ"ד הי"ב מקה"ח שסמך לדין זה דת"ק את הפ' הזה, כמו לפנינו, אף כי לדעתי תמוה הדבר לפי סוגיית הגמרא דמאן דיליף מפסוק זה ס"ל דגם בדיעבד אם עברו בגליל אינה מעוברת ות"ק ס"ל דבדיעבד מעוברת, אך אולי מצא הרמב"ם איזו ברייתא בלשון זה, ובאמת בתוספתא פ"ב ובירושלמי כאן שנויי גירסות בענין זה וקרוב לודאי כי באותן הגירסות השתמש הרמב"ם בפסוק זה. ואמנם יותר הו"ל לרמב"ם להביא בזה את הפסוק כי מציון תצא תורה אשר בברכות ס"ג ב' סמכו חז"ל ממנו לדין זה דאין מעברין אלא ביהודה, וצ"ע.
.
(סנהדרין י"א ב')
2ובאת שמה. ת"ר, טמא פטור מראיה בעזרה, דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה, כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה אינו בהבאה כאטמא אינו בביאה שאינו יכול לכנס לעזרה דכתיב (פ' חקת) את מקדש ה' טמא ונכרתה. וכתבו התוס' הא דקיי"ל בפסחים ס"ב א' ערל וטמא משלחין קרבנותיהן אע"פ דליתנהו בביאה, איירי בנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן בהבאת רגלים, אבל כאן איירי בעולת ראיה דבעינן ביאה, עכ"ל. ובאור דבריהם, דכאן דעיקר המצוה היא הראיה ורק אגב שבא לראות מביא הקרבן, לכן היכי דהעיקר בטל, והיינו שאינו יכול לכנס בעזרה לראית מפני טומאתו, ממילא פטור מקרבן בכלל, ולא שייך כלל שישלח ע"י שליח, אחרי דבלא ראיה אין עליו חיוב קרבן כלל, משא"כ בסתם קרבנות שהבאתן לבד היא מעיקר המצוה והן עיקר החיוב עליו, לכן משלחין ע"י שליח, ודו"ק.
.
(חגיגה ד' ב')
3ובאת שמה. תניא, מוכי שחין ופוליפסין פטורין מראיה בעזרה, דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה [בל שישנו בביאה ישנו בהבאה ובל שאינו בביאה אינו בהבאה] כבפוליפסין הם בעלי ריח החוטם, והם אינם יכולים לבא לעזרה מפני הכבוד ולכן אינם יכולים להביא עולת ראיה.
.
(ירושלמי חגיגה פ"א ה"א)
4ובאת שמה. ת"ר, חייבי דמים כגבאומר דמי עלי.
וערכין וחרמים והקדשות, חטאות ואשמות עולות ושלמים, צדקות ומעשרות, בכור ופסח, לקט שכחה ופאה [מצוה להביא ברגל שפגע תחלה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה] כדר"ל בעת שתבא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם, ולכן אם הגיע הרגל ולא הביא הרי זה ביטל מ"ע, ואם עברו שלש רגלים עובר בבל תאחר, כפי שיתבאר אי"ה בפ' תצא. –
והנה לשון הדרשה הזאת שהעתקנו לא באה מפורש בגמ', רק צרפנו אותה כפי העולה מתוך מו"מ של הגמ' בזה"ל, ת"ר, חייבי דמים וערכין וכו' כיון שעברו עליהם שלש רגלים עובר בבל תאחר, ר' מאיר אומר כיון שעבר עליהן רגל אחד עובר בב"ת, מאי טעמא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה, ורבנן – ההוא לעשה, ופירש"י מצות עשה עליו להביא ברגל ראשון, ע"כ. מבואר מזה דענין העשה חוזרת לכל הפרטים המבוארים בברייתא, שעל כולם יש מ"ע להביא ברגל ראשון, וכ"כ מפורש הרמב"ם בפ' י"ד הי"ג מקרבנות, ולכאורה הוא פשוט מאד.
אבל המל"מ שם כתב בזה"ל, לא מצאתי מקום דין זה שיהיה באלו עשה, ופשטיה דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה, ומאי דכתיב ותרומת ידך היינו בכורים וכפירש"י, עכ"ל. ונשגב ממני הדבר מה ראה לנטות מפשטות הלשון ההיא לעשה דקאי על כל לשון הברייתא כמש"כ, ולתמוה על העדר מציאת מקור הדברים, ואם לפשטיה דקרא, הלא כבר כתב הרמב"ן בנמוקיו כאן דע"ד הפשט הזכיר הכתוב שיביא שם המעשר והתרומה שיתן אותם לכהנים וללוים משרתי המקדש וישמחו גם הם עמהם ועם בתיהם, כענין שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי וכו', וכן יסדו בבית שני בתרומות ובתרומת המעשר שיביאום למקדש, עכ"ל, ופשוט דה"ה בשאר מתנות עניים, שכן כללם הכתוב עם הכהן והלוי בכ"מ בתורה, וכה, הנה כן הוא פשטות הכתוב המתאמת גם עם דעת חז"ל מפורש, וצע"ג.
.
(ר"ה ד' ב')