ואתן אותם. מתנות כהונה הזרוע והלחיים והקיבה נוהגות בחולין ולא במוקדשין, שנאמר ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו חק עולם, אין להם אלא מה שאמור בענין קלחנראה דסמיך על המבואר לעיל בפ' ל"ב שהשוק הניתן לכהנים הוא כלפי הזרוע הניתן בחולין לכהנים [עיי"ש אות קל"ב], וכתיב אותם דמעוטא הוא. ולכאורה המיעוט בכלל מיותר, כיון דחיוב זרוע ולחיים וקיבה כתיבי רק בחולין, ומהיכי תיתא לחייב נתינתם בקדשים, אך לולא המעוט הוי ילפינן לקדשים בק"ו מחולין, דאע"פ שאין חייבין בנתינת חזה ושוק חייבין בזרוע לחיים וקיבה כש"כ קדשים שחייבים בחזה ושוק אינו דין שחייבין בזרוע לחיים וקיבה, קמ"ל.
. (חולין ק"ל א')
ואתן אותם. מתנות כהונה אלו לעולם אין חוזרים, שנאמר ואתן אותם, מה מתנה אינה חוזרת אף אלו אין חוזרים קלטמפרש בירושלמי באור הענין, משום דשונה היא מתנת חזה ושוק משאר מתנות כהונה כמו תרומה וכדומה, כי תרומה אין מין אשר לא יתנו ממנו לכהן, משא"כ חזה ושוק אינו נוהג אלא בקדשים ולא בחולין כמש"כ בדרשה הקודמת. וטעם דבר זה גופא מפרש בירושלמי משום דאלו היו ישראל זוכים היו נוטלין לעצמן גם חזה ושוק של קדשים, ומכיון שלא זכו נטלו מהם ונתנו לכהנים, ועל זה אמר כאן מה מתנה אינה חוזרת אף אלו [חזה ושוק] אין חוזרים, ור"ל דהו"א כיון דכל עיקר הענין שזכו בזה הכהנים הוא משום העדר זכות ישראל אפשר לומר שאם יזכו ישראל ינטלו מכהנים וישובו לישראל, קמ"ל דלעולם אין חוזרים מכהנים.
אך צריך באור למה אצטריך בכלל דיוק זה בעוד שמפורש כאן בפסוק חק עולם, וזה מורה מפורש על זכות עולם, וגם קשה דהדמיון ממתנה אינו מכון ממש, שהרי מתנה באמת חוזרת ביובל, כמבואר בבכורות נ"ב ב'.
ויתכן לומר דקמ"ל בזה דמשונה היא מתנת הקב"ה ממתנת בו"ד, דבמתנת בו"ד אם יש אומדנא דמוכח דעל תנאי זה נתן המתנה, אז אם בטל התנאי והסיבה, חוזרת המתנה, וכמו דקיי"ל בכתובות נ"ד א' ששמין לאלמנה בחשבון כתובתה הבגדים שעליה שנתן לה בעלה, משום דאמרינן שנתן לה רק אדעתא למיקם קמיה, וכן שם ב' בתוספת כתובה של ארוסה שמתה שאין יורשיה גובין התוספת משום דאמרינן שלא כתב לה תוספת אלא ע"מ לכונסה, ובב"ב קמ"ו ב', הרי ששמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו אין מתנתו מתנה, דאמרינן שלא כתב לו כן אלא ע"מ שמת בנו, וכדומה הרבה ענינים בש"ס.
אבל בהקב"ה אינו כן, אלא דאפילו אם ידועה הסיבה שמחמתה זיכה לאדם, אז אף אם בטלה הסיבה לא שב הזכות מהזוכה, וי"ל בטעם הדבר ע"פ מ"ש במכות י"א א' כל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינה משתנית לרעה [אם לא שמפרש התנאי מפורש כמו אם בחקתי תלכו וכו']
ומזה יש לדון יסוד דין אומדנא, שהנותן מתנה לחבירו ע"פ איזו סיבה תנאית א"צ לפרש התנאי אלא דיינינן רק ע"פ אומדנא לבד, וע' בס' רה"ז שהעיר בזה, וע' מש"כ בדיני אומדנא בפ' ויקרא (ה' א').
. (ירושלמי יבמות פ"ח ה"א)